בלי שנעלה את זה על הדעת, אנחנו עדים למהפכה חברתית רעיונית-פוליטית מרחיקת לכת, כזו שמשנה סדרי בראשית ועשויה לשנות לחלוטין את גורלנו. היא זועקת מהסקרים ומהכותרות היומיומיות, אבל אנחנו לא נותנים עליה את הדעת. אלא שניתוח מעמיק של המגמות הנוכחיות מלמד שהמציאות הפוליטית-חברתית שהכרנו בדור האחרון חולפת מהעולם.

קודם כל, דומה ששתי מפלגות שחתכו גורלות בדור האחרון נמצאות בשלבי גסיסה. מדובר, כמובן, בש"ס וישראל ביתנו. ש"ס, שפעם המליכה מלכים, מתבוססת בתוך מלחמת ירושה קטלנית, שבסופה היא תאבד את עיקר ההשפעה השלטונית ואיתה יגוז גם הרעיון שעמד בבסיסה - אגדת הקיפוח והקוממיות של היהדות הספרדית.
גם הנפתולים של ישראל ביתנו נובעים ממגמה דומה. עוד קודם לצרות שמזמנת החקירה המשטרתית למפלגה, היא איבדה את עיקר האלקטורט הרוסי שיצר והרים אותה. בד בבד, המצביע הימני-אידיאליסטי, שפעם שלשל את הפתקים של ליברמן, הפך להיות מתוחכם ומפוכח והלך לבנט. לכן עוד לפני המעצרים של בכירים במפלגה, פנה ליברמן לקושש קולות בשדות מצביעי האווירה והאיוולת, במתחמי לפיד, כחלון ושאריות קדימה. עכשיו, תחת החקירה, גם המפלגה הזאת בדרך להתמוסס, כאשר יחד איתה תגוז גם המגזריות הרוסית. העולים לשעבר פשוט הפכו לחלק בלתי נפרד מכולנו.

הנגטיב של שתי אלו היא דווקא מפלגת הבית היהודי, שלצד הצמיחה האלקטורלית בסקרים, מציגה תופעה חדשה לחלוטין. בתוך שנתיים הפכו שאריות המפד"ל הקטנה, המגזרית והמשופמת, לתחליף שווה ערך לליכוד. לא רק שהיא מספקת בית למחנה הלאומי האידאולוגי, אלא מציגה דרך חדשה של חיבור בין דתיים וחילונים, במסגרתה חובשי הכיפות הם לא סרח עודף אלא גורם מוביל. תחת כנפי ההובלה הנבונה של נפתלי בנט, גם מי שחיפש פעם בית בליכוד מוצא בבית היהודי כתובת רעיונית, שהיא גם פרקטית וטרנדית. בדרך הזאת היצירה של בנט יכולה להפוך אפילו למפלגת השלטון. ואילו הליכוד נמצא על פרשת דרכים. גם בנימין נתניהו, מי שמרוב פחד מברק אובמה בראשית דרכו, נשבע למדינה הפלסטינית, מבין שכדי לשרוד הוא חייב להחזיר את המפלגה למקורות הלאומיים שלה. אחרת יאבד את כיסאו ואת מרבית המנדטים. העובדה שהציבור וחברי כנסת של הליכוד לא תומכים יותר בסופרמרקט רעיוני נוסח דן מרידור, מחייבת את ראשיו לדרך שלטונית ורעיונית ברורה.
את הצד השני של המפה צריך לקרוא בזהירות רבה. מוכרים לנו שהחיבור בין לבני להרצוג הוביל לעלייה אדירה בכוחה של המפלגה והמחנה שלה. אבל העובדות שונות. חיבור המנדטים בכנסת היוצאת של התנועה והעבודה, יחד עם מצביעי השמאל שנטשו את יאיר לפיד, מלמד שהמחנה הזה לא גדל. להפך. יותר מכך, אם נשווה את התוצאות האלו לתוצאות של הכנסת הקודמת, שבה קדימה של לבני הייתה המפלגה הגדולה ביותר, לצד העבודה, יתברר שהשמאל הולך ומצטמצם. כפי שזה נראה עכשיו, הוא ייאלץ לוותר לעד על החלום שלו להרכיב ממשלה ולהשליט את דרכו.
לתמונה הזאת יהיו, כמובן, השלכות ישירות על מי שירכיב את הממשלה. אבל יותר מכך, היא תקבע גורלות גם בנושאים המהותיים של החברה הישראלית, במיוחד בכל הנוגע לוויכוח המר בעניין הפלסטיני. ובמקביל, הדמוגרפיה הפנימית תמשיך לחדד את התמונה ולהפוך אותה לבלתי הפיכה.