למשמע דבריהם של אנשי הימין הציוני, הלאומי, הפטריוטי והבלתי מתפשר, באשר לכוונתם של בוז’י הרצוג, ציפי לבני ואחרים, “מוגי הלב, אוהבי הערבים ושונאי היהודים, המוכנים לחלק את ירושלים אם יגיעו לשלטון", שוב חוזר ניגון ההסתה, הדה-לגיטימציה, ההפחדה והשקר מבית היוצר של יועצי התקשורת של ראש הממשלה בנימין נתניהו. אז, ב-96’, מוטי מורל, פרסומאי ומוביל הקמפיין של הליכוד ונתניהו בראשו, טבע את הביטוי האולטימטיבי והמנצח “פרס יחלק את ירושלים".

עתה, כאשר מצבו של נתניהו אינו מן המשופרים שיש, בלשון המעטה, שוב חוזר ראש הממשלה אל דברי ההסתה וההפחדה, אלא שהפעם אין המדובר בשמעון פרס, אלא בהרצוג, בלבני ובכל אלה המאיימים על ההגמוניה של הליכוד וימינה ממנו על שמירת ירושלים. כי ברגע שמבינים שמסרים אמיתיים אין, שהממשלה והעומד בראשה לא עשו דבר מלבד לדרדר את ישראל לבידוד מדיני מזהיר, שהכלכלה “הנכונה" נועצת את שיניה בכל

אזרח ואזרח ונוגסת בהכנסתו, עד כדי הפיכתו לעני, ומרחיקה אותו מכל חלום להעניק למשפחתו רווחה כלכלית נאותה, אז חוזרים אל ההסתה הפרועה כמרשם בדוק לשלהוב היצרים.

ויהי מה. כך נולדה הפנינה האחרונה של נתניהו: "שמעתי שאנשים, שמוכנים לתת לפלסטינים בירה בירושלים, אומרים שהכותל יישאר בידינו. איך הכותל יישאר בידינו? כמובלעת בשטח הפלסטיני? איך בדיוק נגיע אליו? בשיירות? בהליקופטרים? בנגמ"שים? לא חזרנו לכותל אחרי 2,000 שנה כדי להגיע אליו בנגמ"שים". 

אל דאגה, מר נתניהו, לא נצטרך נגמ"שים ולא הליקופטרים, כי לא הרצוג, לא לבני, לא פרס, לא לפיד, לא ליברמן ולא אחרים יחזירו את הכותל. אתה יודע זאת היטב, אך אינך בוחל באף אמצעי כדי לזכות בכיסא הרם שאתה חפץ בו. ראוי להזכיר לקוראים כמה עובדות היסטוריות הקשורות בירושלים. במלחמת ששת הימים לא נתניהו, לא מירי רגב, לא נפתלי בנט, לא איילת שקד ולא כל מיני נטורי ירושלים גדולים הם אלה שאיחדו את העיר בעקבות המלחמה. 

מוטה גור, שכבש את הר הבית וזעק בקשר "הר הבית בידינו", לא היה שליחו של נתניהו ומרכז הליכוד (אף על פי שמנחם בגין היה חברבממשלת החירום שקמה לקראת המלחמה). גור וחברים רבים אחרים שפיקדו על הצבא לכבוש את ירושלים לא היו, מאוחר יותר, חברי הליכוד או הבית היהודי. הרמטכ"ל של המלחמה, ומי שהוביל את הצבא לניצחון הגדול, היה יצחק רבין. הנואמים מן המרפסת המפורסמת בכיכר ציון בירושלים לא נלחמו על ירושלים יותר מרבין וחבריו. הם לא עשו למען ירושלים יותר מטדי קולק. ודאי לא בנט־שקד-רגב-דנון.

כשראש הממשלה לוי אשכול כינס ישיבת ממשלה המיוחדת כדי להחליט בה על איחוד ירושלים, על אפם וחמתם של כל המתנגדים באומות העולם, הוא לא היה צריך ללמוד שיעור בציונות מנתניהו וחבריו בימין. למרות חששות וניסיונות להניא את אשכול מלהחליט על איחוד העיר, כולל חקיקתם המהירה מאוד של שלושה חוקים נחוצים להשלמת המעשה, הוא הלך עם האמת שלו מתוך שליחות. אז הוא היה שמאלני, רחמנא ליצלן, שלא נהג לשים בתא המטען של האוטו דגל ישראל כדי לנופף בו בכל הזדמנות. הוא לא התחפש כאחרון הליצנים ועשה הצגות ברחובות תל אביב, יען כי הוא מתנצל. אשכול וחבריו השמאלנים שמרו על ירושלים יותר ממה ששמרו אחרים היודעים לדבר על ירושלים.


העובדות ההיסטוריות לא יימחקו. לא מבצע “נחשון" של חטיבת הראל, לא איחוד העיר על ידי ממשלת אשכול, לא בניית העיר על ידי קולק. אלה היו ל"שמאלנים נלוזים" ולא לפטריוטים שאינם מתנצלים. בושה למי שמעזים להטיל דופי בנאמנות של אחרים, שנושאים בגאון את הזיכרון הלאומי והמשפחתי.

הכותב הוא היסטוריון ומתמחה בביטחון לאומי