אם לא יקרה נס של ממשלה חלופית בהנהגת האופוזיציה החדשה, אנחנו בקמפיין בחירות שמחייב התחשבנות נוקבת עם לבני ולפיד.
למנהיגים אין את זכות האהבליות של אנשים מן הרחוב. לנו יש את הזכות לחלום על כך שאולי יהיה טוב. שליח ציבור נבחר כדי להבין ל פ נ י הציבור לאן נושבת הרוח. ולבני, כמו לפיד, היו פשוט מטומטמים. שניהם. ואגואיסטים. כששיחקו שנתיים לידי נתניהו ובנט. 

 
השמאל, לקראת בחירות 2015, משחק עם מה שיש. המומנטום הוא אכן ימני. לא מעט בזכות הלגיטימציה שלבני ולפיד נתנו חינם לממשלת נתניהו-בנט. אבל לפיד ולבני עדיין בסביבה ועדיין יש להם פוטנציאל אלקטורלי ואולי גם חשבון נפש. סקרי עומק מזהים כ-10 מנדטים מבולבלים או פאסיביים. בתנאים מסוימים הם עשויים להתהפך או ללכת בכל זאת לקלפי.

זהו פוטנציאל השבירה. אם מפלגות השמאל יתחילו לריב למי יש יותר גדול על האלקטורט הקיים, אזי פוטנציאל השבירה הסמוי עשוי ללכת באורח די טבעי ימינה או להישאר בבית. זה לא אומר שעל מפלגות האופוזיציה להתאחד, אלא שכל מפלגה תעבוד מול קהל היעד שלה, ובשכל. מצרך די נדיר במקומות שבהם האגו והאינטרס מכתיבים את ההתנהגות. 

 

פרשנים אומרים שהבחירות מיותרות, והם טועים. לא הבחירות מיותרות אלא הפגישה של נתניהו-לפיד. ממילא כל אחד מהם בא כדי לצאת מנצח במשחק ההאשמות וההקנטות. שניהם היו יכולים להמשיך ולשחק בכיף. שניהם נהנתנים בבסיסם. להתענג על הצ'ופרים שהחיים בממשלה חילקו להם הוא בשבילם טבע שני. דע עקא, החיים ימחשמם מפריעים להם. ההתחייבויות לבוחרים הפכו משקלות של עופרת בדרך לעוד סיבוב של כבוד וכיבודים. אין כמו לחזור הביתה, להתרווח על הכורסה,  ולהוריד כוסית וויסקי ולעשן סיגר מחתרתי אחרי יום עבודה. 

 
הבעיה של שניהם היא מה עושים עם הפגרים שהסריחו בחדר. ההבטחות של לפיד, לפרוש אם לא ינוהל מו"מ מדיני, ואילו של נתניהו, שלום וביטחון לעם ישראל ותהליך מדיני לעולם. בסופו של יום, הסיבה האמיתית לבחירות היא חוסר האונים (ה"משילות" הזו שכולם מדברים עליה) של נתניהו. לא מול לפיד שר האוצר, אלא מול לחץ גלובלי שהשלכותיו הרסניות. 

פיתוי "הבחור החדש"
 
לעבודה ולבוז'י הרצוג יש יתרון בכך שהוא היה שם, באופוזיציה, לפני שחבורת ה"מרכז" גילתה את החושך. השאלה האם היתרון המוסרי של הרצוג יחלחל לקלפי היא השאלה מה זה ומי זה הבוחר הישראלי. מה שבטוח הוא שהבוחר הישראלי עדיין מחפש "מנהיג" - איזה כריזמטור מפלסטיק מייד אין צ'יינה - במקום לחפש דרך. 

 
אה, ויש את העניין החברתי ההוא. כולם יבטיחו הרים וגבעות, רפורמות והקלות. אל תאמינו לאף פוליטיקאי של בחירות. זה גדול עליהם. הפער בישראל בין אלה שיש להם ואלה שאין להם הוא עניין למהפכה, ואת זה מבצעים מהפכנים ולא עסקני מפלגות בעונת הבחירות. 

 
אני מקווה ששוב לא תיעשה הטעות המקובלת במקומותינו ללכת אחרי הבחור ה'חדש' בשכונה, כחלון. כחלון הוא ימין הוא ימין הוא ימין והוא חלק מקואליציית ימין העתידית. שום סיפורים על איבה בינו לבין נתניהו לא צריכים להטעות. האיבה בליכוד היא רק שלב מעגלי בדרך לאהבה וחוזר חלילה. ודאי שאסור לקנות בשום אופן את סיפורי ההתמתנות שלו. גם אם יספר שגילה את האור. גם אם יביא איתו כמה טיפוסים שנראים לגמרי נורמליים, כלומר שתי מדינות בלה בלה ותמיד אהבנו ערבים. וכמובן, אסור להאמין לאף מילה של ליברמן. 

 
הבעיה האמיתית של השמאל היא שגם לפיד הוא ימין. הוא נדחף לשמאל משום שכל מי שנמצא שמאלה מבנט ופייגלין הוא היום "שמאל". קשה להבחין מה כאן ימין לאומני ומה סתם ימין כאשר רובי ריבלין, נשיא המדינה, נחשב שמאלן משוקץ. אם להיות בעד שוויון וזכויות אדם ונגד אפליה ודיכוי זה להיות שמאל, אז יחי השמאל. 

 
הימין של היום הוא ימין דתי-לאומני. צירוף מבעית של צלבנים ואייתוללות. זהו הימין המגוחך שהפך ימין מטורף שהפך ימין מסוכן. והנספחים כמובן. ברמת הגושים שהולכים לבחירות אין הבדל בין כולם. בין אחד, עמיר בניון, ששירו "אני אחמד" הפך המנון של לה פמיליה, לבין אחת עירית לינור, בחורה חדת וקלת לשון, מן מוטציה קומית של הימין העולץ. 
נקמת רבין
המלחמה על הקולות של פוטנציאל השבירה היא המלחמה האמיתית והנכונה על הקמת הממשלה הבאה, ולא תרגיל נוסף ב"אחים" מאומצים ומומצאים נוסח בנט ולפיד. ההכרה כי אין אחדות לאומית, אלא מאבק בין אחים על כל הקופה, חייבת להיות המפתח והפטיש של קמפיין הבחירות משמאל. 

 
גם הסיסמה "רק לא ביבי" לא תעביר את הליכודניקים הטבעיים על דעתם. אין בעיה להוכיח שנתניהו שקרן חסר חוט שדרה, הבעיה היא איך מחדירים את ההוכחה הזו לפוטנציאל השבירה. המיינסטרים הטלוויזיוני לא יעשה את זה, כי הוא תלוי נתניהו. אתה יכול וצריך לומר על נתניהו הכל, אבל אין כמוהו לרקום מזימות תקשורתיות ארוכות טווח. ההשתלטות על ערוץ 1 והתלוי המפרפר ערוץ 10 הן ההוכחה, שלא לדבר על המטחנה של "ישראל היום". 

 
לנתניהו יש גם תקשורת וגם יכולת לייצר פאניקה בחברה שהפחד והפרנויה, החשדנות והעוינות, הן לה טבע שני. חיסול התהליך המדיני והשלכותיו ברחוב מפיצים את מגפת החשדנות והעוינות לרמה של מלחמת אזרחים. אווירה שמעיזה יהודים מבוהלים אל הקלפי הקרוב בפאניקה "יהודית" שמשחקת לידי הימין.

 
דוגמית שקרתה כך קרתה: יוצאים להם עוזר קצין הביטחון בשגרירות ישראל בבלגיה ובנו הפעוט לטיול אחה"צ. לפתע, ברחוב ההומה אדם, צדה דמות אפלה ומאיימת את עין הנץ הדרוכה תמיד של עוזר הקב"ט. "צעיר בעל חזות מזרחית שאוחז בנשק מכוסה בפיסת בד", כעדותו. הוא צילם את החשוד בטלפון, "כדי להימנע ממגע ישיר בשל נוכחות התינוק", כך הסביר, והפעיל "נוהל חירום". רץ לבית השגריר, הורה לו להסתגר בבית, ביקש מהנוכחים לשמור על בנו ושעט החוצה כדי להשתלט על ה"מתנקש הפוטנציאלי" שהחליט ברוב חוצפתו לא להמתין ופשוט המשיך בדרכו. 
 
עוזר הקב"ט העביר את תמונת הטרוריסט למשטרת בריסל, שפרסמה את התמונה תחת התיוג "חמוש אנטישמי". אחרי בדיקה התברר שמדובר בבנו של עובד מינהלה בשגרירות פקיסטן בבריסל. הוא ומשפחתו גרים בעיר כבר ארבע שנים. החימוש החשוד, אגב, היה תיק ובו מקל קריקט. 
 
הנוהל ההיסטרי הזה הוא תולדה של חשדנות יתר. ממילא הדרג הביטחוני שמעצים כל פיפס כדי שחייליו יהיו ערניים. הערנות הזו מתוגברת בידי הפוליטיקה של ההפחדה שהופכת לפוליטיקה של עוינות שגורמת להתלקחות ברחובות ומשם להצבעת פאניקה בקלפי. זו שרשרת מוכחת של סיבות ונסיבות ואני לא רואה בימין של היום את המבוגר האחראי שידע להפריד בין פרנויה ביטחונית לנורמליות. 
 
בשנות השמונים של אירועי הטרור מצד אש"פ וספטמבר השחור, הפכו שגרירויות ישראל למבצרים בלתי ניתנים לחדירה. גם עבור האזרחים שנזקקו לשירותיהם. החבר'ה חגגו עם תקני חו"ל, המערכת המשומנת של התרעות וכוננויות עבדה כמו שעון, שוועת האזרחים המטורטרים הגיעה עד ראש הממשלה יצחק רבין, שבאבחה ג'ינג'ית נרגזת הסיר את מרבית ההגבלות. במקביל דחף את ההסדר המדיני. במקביל חיסלו אותו. בחירות עכשיו זו ההזדמנות לנקום את נקמת רבין ולהחזיר מטרה ליושנה.