לפעמים אני דוחה את הקץ. אני יודעת שדבר מה הולך להגיע, אבל מעכבת אותו כמה שאפשר. זה מתבטא גם בנדודי השינה שבאים אלי לפעמים. הם מתחילים ב־ 2:30 או ב־ 3:00 בבוקר. אני פוקחת את עיני, הולכת אל המיני מקרר שלי, כדי לשתות קצת מים. אחר כך נכנסת לשירותים, בודקת אם כל הארונות סגורים (כי אומרים שבלילה זה מזמין שדים) ונשכבת שוב במיטתי.

מחכה.
ומחכה.

ומחכה.
לא נרדמת. אז אני מכינה תה. אולי החום שיבוא לי אל תוך הבטן ירדים, אבל גם התה לא עוזר. אז אני מתפתה אל הווירטואליות שבי, מדליקה את הלפטופ ומתחילה לשוטט באתרי אינטרנט למיניהם. מהר מאוד אני מוצאת את עצמי מגיעה למקומות ולאתרים שבאור יום, ותחת נטל עבודה ולחץ לא היו נגישים לי או לא היו חולפים במחשבתי.
כשאני מואסת בקריאה, אני כבר לא יכולה לדחות את הקץ יותר. אני לוקחת אדוויל או איזה סירופ אקמול ונרדמת. אל תאשימו אותי. זה קורה לעתים נדירות, וגם רק לאחר מיצוי כל האפשרויות הקיימות בפני.
לפני כמה שבועות זה שוב קרה. התעוררתי לפנות בוקר, הדלקתי את המחשב והתחלתי לשוטט. נכנסתי לאיזה פורום רפואי. אין לי מושג למה ואיך, פשוט נכנסתי. ובאחת הכותרות נכתב: “צפו! תינוק שנולד עם שק מי השפיר שלו".
טוב, אודה באמת. לא היה לי מושג מה זה “מי שפיר". זכרתי שזה משהו שקשור ללידה ולעוברים, אבל מעולם לא העמקתי בדבר, כי מוטב לי קודם כל לנסות לשרוד יותר משלושה דייטים עם מישהו ורק אחר כך להתחיל להתעניין בשלבים שאחרי.
נכנסתי אל הכתבה. התמונה הייתה גדולה ולא חיננית במיוחד. הוצגו בה ידיים של רופא, עטויות כפפות לבנות, והוא החזיק ביניהן שק מים גדול ובו תינוק קטן, נכון יותר להגיד עובר.
בכתבה סופר שאמו של התינוק כרעה ללדת ובעלה הביא אותה מהר אל בית החולים, משהו הסתבך והכניסו אותה לניתוח קיסרי. ובניתוח, במקרה פלא נדיר, הרופא הוציא את התינוק יחד עם שק מי השפיר בשלמותו. וזה המשפט שתפס את עיני: “התינוק שדחה את הקץ".
במשך כמה שניות התינוק הזה היה עדיין בתוך שק. לא בכה, לא נשם ולא פקח את עיניו. הוא עדיין לא ידע שהגיע לעולם. סבתא שלי מספרת שכשתינוק יוצא מרחם אמו, בא אליו מלאך אלוהים, אומר לו כמה שנים הוא הולך לחיות ונותן לו מכה קטנה קצת מעל לשפה העליונה, בין האף לשפתיים (בגלל זה, כדבריה, יש לנו גומחה קטנה שם).
אפילו את המכה הזאת התינוק לא קיבל, הרופא היה יכול לבחור מתי יבוא אותו התינוק לעולם, מתי יחתוך את שק מי השפיר ויגיד לו “הנה לך ילד, בהצלחה". הרופא החכם בחר לתת לו עוד כמה שניות ליהנות בתוך הבועה, בתוך חוסר הוודאות, ובתוך תמימותו העוברית. כמה יפה זה.
***
ועכשיו סיפור: 
אל חלומה של מדאם לואיזה
נכנסו שני גברים
ושניהם חסונים, גבוהים ויודעי תשוקה.
בחלומה של המדאם, הם ניגשו אל מיטתה,
השילו מעליה את שמיכתה
ואמרו לה “תני לנו לדעת אותך".
צחקה המדאם,
“מה לכם ולגופי? אתם צעירים, יפים, רעננים
אני זקנה בלויה.
כשאני הייתי צעירה,
כשראשי גברים אחרים היו מסתובבים אחרי,
אתם ישבתם בבטן אמכם וחיכיתם לבוא אל
העולם".
הגברים שתקו והשילו בכוח את שמיכת
המדאם.
היא שתקה.
לא התנגדה להם.
שתיקתה הסגירה את הסכמתה.
והנה הם מתחילים לגעת ולחקור את גופה
העייף של המדאם.
בין צלקותיו וסדקי זקנתו, יכלו להבחין הגברים
בקימוריו המושלמים, שפעם היו בולטים
יותר לעיניים רעבות.
ואחד מהם, השחום יותר, לוחש אל מדאם
לואיזה “עצמי עיניים, את צעירה עכשיו".
והמדאם עוצמת עיניה ודמעה קלה נופלת
במורד לחיה.
והשני, הבהיר יותר, מוחה לה אותה.
והם ממשיכים לעסות את גופה בעדינות יפה
והיא לוחשת “אבל אני זקנה, אני זקנה בלה".
“את צעירה, מדאם, את צעירה".
והנה חלום אחר נכנס אל ראשה של המדאם,
והגברים הצעירים אט־אט נעלמים, ועכשיו
היא צעירה, מחייכת ורצה על מדשאות פארק
דה בוט שומון, בפריז הקרה.
והנה גבר נאה, חבוש קסקט ועטוי צעיף,
קרב אליה
והוא אומר לה “גם הנעורים יפים לך וגם
הזקנה"
ונושק לידה.
ומתעוררת מדאם לואיזה בבת אחת ומתיישבת
על מיטתה,
ואין גבר עם קסקט ואין גברים עם שרירים.
יש לה זיכרונות מנעורים יפים
ואהבה חדשה לזקנה שפתאום הגיעה.
את יפה, מדאם, כל כך יפה
דחי לך את הקץ,
דחי לך אותו ליום אחרי המוות.
***
לפעמים אני חושבת לעצמי שכל המושחתים יודעים שמתישהו יתפסו אותם, אף על פי שהכסף וההנאה הרגעית מעוורים אותם, עדיין קיים אצלם החשש. בעצם, אפילו לא חשש, קיימת אצלם הידיעה שיתפסו אותם ויהיה רעש גדול, אבל מרוב שהיא קטנה, ומרוב שהכסף כבד משקל ועטוף בהנאות טעימות, הידיעה הזאת לא מורגשת.
זה כמו שאנחנו מבלים באיזה אירוע עם חברים, נהנים, משתכרים וצוחקים. ועם זאת, יודעים בסתר לבנו שמחר אנחנו צריכים לשלם איזה חוב שאין לנו מושג מאיפה נשיג לו מימון. או שאנחנו באמצע ארוחה במסעדה טובה, עם אישה יפה, או גבר נאה, וכל כך טוב לנו בהנאה הרגעית הזאת, שאנחנו דוחקים לצד את המחשבה, שמחר תהיה לנו ישיבה גדולה בעבודה ולא הכנו אף פרזנטציה.
כאילו ההנאות הרגעיות האלו דוחקות את החששות לצד. כאילו אנחנו מסרבים להתמודד עכשיו עם מה שעומד לבוא. זה לא פחד מאיים, כי כל החובות שלנו משולמים בסופו של דבר, אבל זה פחד מציק, שלוחץ על חולשתנו ומחריב לנו כל ערב נחמד.
אני מודה. אני בורחת מבעיות. אני לא אחת שיודעת להתמודד איתן. אני לא יודעת לריב. אם מישהו ינזוף בי, אחייך. יש שיראו את זה כרוע או כזלזול, אני רואה את זה כבריחה, כחוסר אונים, או כדחיית קץ. זוכרים?
בעיות מכניסות אותי לחוסר אונים. המחשבה שיש דברים שלא עשיתי, או שעשיתי לא נכון ועכשיו אני צריכה להתמודד עם ההשלכות, מכניסה אותי לפינה, להסגר, שבימים מסוימים יכניסו אותי לדיכאון ולפחד.
מה לעשות? זה חלק ממגרעותי. יום אחד יבוא מלאך אלוהים והוא יחזיק שרביט גדול בידו, וייתן מזור לכל החולים, ממון לכל העניים, תשובות לכל השואלים ואמת לכל הספקנים. ואלו שברחו מבעיותיהם, ולא העזו להתמודד איתן, יעמדו בצד ויחכו לתורם. יחכו לרגע שבו מלאך אלוהים יגע בהם בשרביטו ויגיד להם “בעיותיכם מחוקות, התחילו מחדש". אבל איך יראה אותם אם הם נחבאים? איך יתפוס אותם אם הם בורחים? ואיך יפתור להם אם הם עוצמים עיניהם? יום אחד מלאך אלוהים יתקרב גם אלי ואוכל להביט בשרביטו ולקנא. הוא לא ייגע בי. אני עסוקה בבריחה במקום בהתמודדות. אוף, קצו לי כל הקצים.