מתישהו בשנות ה-80 או אולי בשנות ה- 90 הגיעו להופעה בי שראל ג'ק ברוס וג'ינג'ר בייקר. אני זוכר שהדשא היה ירוק, אבל השנה והמקום מעורפלים בזיכרוני. שני העשורים הללו הזויים למדי בחיי. זה היה הרכב מוזר בהיותו שני-שלישים בלבד של אחת מלהקות-העל הגדולות של כל הזמנים. אילו היו מצליחים השניים לגייס את אריק קלפטון, הייתה לנו הופעת איחוד נדירה של Cream, אבל האיחוד התרחש שנים מאוחר יותר במאי 2005 ברויאל אלברט הול בלונדון.



מצויד בתג עיתונות הסתובבתי מאחורי הבמה, נכנס ויוצא באוהלים גדולים שהוקמו במיוחד ובהם שירותים, דלפקי קייטרינג עמוסי כל טוב וכל הדרישות הלגיטימיות והפחות לגיטימיות שכוכבי רוק מסדר הגודל של השניים רגילים לדרוש מהאמרגנים המניידים אותם בעולם. זה היה לפני ההופעה, וברוס ובייקר, במלוא גודלם הטבעי, ישבו בכיסאות מהסוג שבו יושבים בדרך כלל במאי קולנוע ושעל שמם הם נקראים, וספגו בחולצות פרומות קרניים מלטפות של שמש אחר צהריים טובה. היו נשים רבות מסביבם. מכל הגדלים, הגילים והצבעים. חלקן אולי נשות חיקם המוצהרות ואולי לא ונשים ישראליות רבות מדי שמספרן הרב הקנה למקום תחושה של הרמון ארעי. באנגלית קראו להן גרופיז ובעברית מזדנבות ובשתי השפות היה המובן פחות ממכובד.



ברוס היה רוקר מתון יחסית בהשוואה למציאות הדקדנטית שבתוכה גדל, אבל ידי המתופף הארוכות של בייקר עבדו שעות נוספות; הוא שתה גינס מכוס גדולה, ייבש בדבקות שוטים של וויסקי, התעקש לחפון כל חלקה טובה ורכה שחלפה לידו ורבות מאלו התחלפו בתורנות על ברכיו. זה היה מפגן של רוק'נרול כפי שאמור היה להיות אף על פי שכולם על הדשא, כולל הנגנים הנוספים, היו מבוגרים מכדי להשחית חדרי מלון בנוסח לד זפלין. למיטב זיכרוני היה שם כריס סטיינטון, קלידן מצוין וגיטריסט מסדר הגודל של דייב מייסון, אך אינני יכול לקבוע בוודאות אם היה זה מייסון בעצמו וגם לחטט באינטרנט לא בא לי. אינך מגיע לכתוב כתבה ספונטנית ופסבדו־גונזואית על רוק'נרול דרך גוגל. מראה ג'ינג'ר בייקר בבריאות טובה יחסית - הוא היה מכור לכל מה שאפשר היה לשתות, לבלוע, להסניף או להזריק ואמור היה לעלות השמיימה נחנק על קיאו כשידו קשורה בגומי מעל המרפק ומזרק תקוע בוורידו - עורר בי שמחה והשתאות. לימים צפיתי ב-"Beware of Mr. Baker", סרט תיעודי מצוין שנעשה עליו והבנתי כמה מקרי היה האופן שבו בחר מלאך המוות את לקוחותיו.



בחיפוש אחרי מלודרמה זולה אינני מציג באורח הוגן את אותן שעות אחר הצהריים שבהן משכתי כיסא, התיישבתי סביב השולחן הגדול וניסיתי לפטפט עם שני-שלישים של Cream האייקונית. לא הוגן משום שהפירמידה ההיררכית הייתה ברוס ובייקר בבסיסה וג'ו קוקר בקודקודה. הישראלים באו לשמוע את ג'ו קוקר מגיש את גרסאות הכיסוי המיתיות שלו לכמה מהשירים הגדולים בתולדות הרוק. ברוס ובייקר היו בונוס נאה ולא התביישו לתת כמה מלהיטיה הגדולים של Cream שברוס שר אותם במקור ולא קלפטון שטרם מצא בשנות Cream את קולו.



באנו לשמוע את קוקר שיצק משמעות גדולה ומשכנעת יותר, מילולית ומוזיקלית, בכמה מהשירים היותר סתמיים של הביטלס. מן הסתם אסור לכתוב את זה אבל “עם מעט עזרה מידידי" היה שיר נחות ומצ'וקמק למדי שרינגו סטאר שר ב"סרג'נט פפר" בעיקר כדי שגם הוא יהיה שותף באלבום שהפך את הרוק'נרול על פניו, עד שבא קוקר בוודסטוק 1969 והפך אותו להמנון קורע לידידות בהופעה המתויקת כאחד מהרגעים הגדולים של הרוק.

עד וודסטוק היה קוקר זמר אלמוני יחסית משפילד, אנגליה, אף ששני אלבומיו הראשונים היו מצוינים ובהם גרסאות כיסוי נהדרות לביטלס, דילן, הבוקס-טופס ואחרים ונהנה מתמיכה מוזיקלית של גדולי הנגנים באותם ימים כולל ג'ימי פייג' בגיטרה. אבל היה זה אותו רגע מרעיש בוודסטוק, בחולצת באטיק, פאות לחיים עבות, שיער מדובלל ומגפיים מעוטרים בכוכבים, שחצי מיליון ילדים צפו בזמר אלמוני לוקה בעווית אפילפטית קשה וצורח בקול גרוס אך כה מוזיקלי, את שירו הילדותי של רינגו והופך אותו לאחד השירים הגדולים בהיסטוריה וגם מצליח להגיע לרגיסטרים סטרטוספריים שמדינת וודסטוק לא הצליחה להבחין אם היא בציפורני אחד הטריפים הגרועים של אסיד שהסתובבו בחוותו של מקס יסגור או בשבע דקות מוזיקליות שלא היו כמותן לפניהן ואחריהן.

אחרי וודסטוק, נישא על גבי דקות תהילתו, הקים קוקר בעזרת ליאון ראסל, מוותיקי הרוקרים הרבים שיצאו מאוקלהומה, את "כלבים שוטים ואנגלים" וחרש את אמריקה בסדרת הופעות שהונצחה בסרט ומתועדת בחמישה דיסקים מרתקים מסדרת Deluxe Edition. מי שאוהב כמוני את הכרוניקות הגראפיות של הרוק המתעדות בדקדקנות הקשרים מורכבים, יתקשה שלא להתפתות לרגע לראות שריצ'י הייבנס, ששר בוודסטוק את "Freedom" בלי שיניים והקליט אלבום שלם של שירי ביטלס, מת שנים מעטות לפני קוקר והוא בן 72 וכי הסקסופוניסט הטקסני בובי קיז, שליווה את קוקר ב"כלבים שוטים ואנגלים" טרם הפך לנגן הבית של הרולינג סטונס, מת חודש לפני קוקר בגיל 69. אני יכול להמשיך כך אחורה וקדימה, כמו נגן הגיטרה יו מקראקן, אחד משני העורבים הגדולים שהקיפו את קוקר בוודסטוק וצרחו איתו את הפזמון החוזר בקולות פלסטו גבוהים, שמת השנה בן 70. 
 
זה אינו סיפורו של ג'ו קוקר, שלום לעפרו, אלא איור לתזה שהולכת איתי שנים רבות. רוקרים נחלקים לשני מחזורי חיים ומוות: מי שמתו כמו ג'ימי הנדריקס, ג'ניס ג'ופלין, ג'ים מוריסון, בריאן ג'ונס, פיג פן, קורט קוביין, איימי וויינהאוס ואחרים בגיל 27, בנסיבות שנחקרו בתזות דוקטורט למכביר; ואלה שמתו בטווח הגילים שבין 69 ל-71, תנו או קחו שנה, בנסיבות שלא חקרתי עד הסוף אבל באופן הקשור הרמטית לסגנון חייהם, למחיר המצטבר ששילמו על שימוש חריג בסמים ובאלכוהול וממחלות שהחלו לקנן בהם מהיום שבו השליכו זהירות לרוח והחלו משתמשים בקביים שעזרו להם לעבור את הדרך הארוכה והמתפתלת שעליה עלו בצעירותם. קוקר היה אחד מבכירי המחזור השני אף שהוא עצמו הופתע שלא השתייך לראשון, אבל בסיפורו של קוקר יש אילוסטרציה נוספת למה שקרה, לו, לנו ולרוק'נרול. הוא חלה בסרטן ריאות, הפסיק להקליט ולהופיע לפני מספר שנים, ואף אחד, כולל מי שאמורים היו, לא שאל מדוע ולאן נעלם. הוא הלך לעולמו מבלי שהתקבל להיכל התהילה של הרוק'נרול בשעה שרבים וגרועים ממנו התקבלו בזכות שדולות וקשרים. היו לו פרס גראמי אחד בלבד בשעה שבני גילי מסוגלים לשיר בעל פה 20 משיריו עם כל המילים. אני מאחל ליאן וונר, מו"ל ה"רולינג סטון" והעסקן הבכיר של היכל התהילה, ייסורים עזים מסרטן האשכים על שלא טרח לגייס את קוקר להיכל התהילה כאשר שמע על מחלתו וסופו המתקרב. מי שמכיר את וונר יודע שהתנהלותו בנושא קוקר משקפת נאמנה את תפיסת עולמו הכוחנית ואת מה שקרה לרוק שהתמסחר תחת הנהגתו. 

הצער וההספדים שהפגינה התקשורת על מותו של קוקר היו כה חיוורים ומינוריים, שניתן היה לחשוב שנגן הבס של הדובי בראדרס הלך לעולמו ולא מי שגרם למי שלא רקדו מעולם להניע את רגליהם במרץ למשמע גרסאותיו ל"המכתב", “דלתא ליידי" ו"היא באה דרך חלון האמבטיה". השפלתו של קוקר לא החלה בשנים האחרונות. תחילתה בשעת חצות במסגרת “מוצ"ש בשידור חי" בשנות ה-70, כאשר ג'ון בלושי - שלא הסתפק בהיותו קומיקאי בחסד ושאף להשאיר חותמו על עולם המוזיקה במסגרת הקוריוז המוזיקלי של האחים בלוז עם דן אקרויד - התגנב מאחורי קוקר שעה שהלה נתן את נשמתו ב"עם מעט עזרה מידידי". מבלי שקוקר השגיח ניצב בלושי מאחוריו וחיקה אותו באחד החיקויים האכזריים והלא משעשעים ביותר בתולדות הרוק. זה היה מזעזע, משום שזה קרה בימים שקוקר המסטול לא היה מזהה ג'מבו שהיה נוחת על ראשו ובלושי הסתלבט מאחורי גבו וגם הטיל עצמו על הבמה בפרפורים אפילפטיים לפני שקוקר סיים לשיר. סופו של דבר שבלושי נפח את נשמתו ממנת יתר במלון שאטו מרמונט באל-איי וקוקר חי 30 שנה אחריו. 
באחד הגיליונות האחרונים של הירחון "Texas Monthly" התפרסם טקסט קצר על שעלה בגורל משקפי הקרן השחורים של באדי הולי, הרוקר הטקסני שנהרג בתאונת מטוס בדמי ימיו. המטוס ועליו הולי ולהקתו והזמר ריצ'י ואלנס ואחרים, התרסק בחורף 1959 באייווה המושלגת, המשקפיים עפו מהמטוס ונקברו בשלג. הם נמצאו בידי מאן דהו שהחזיק אותם כבני ערובה במשך שנים עד ששולם הכופר בסך 80 אלף דולר והמשקפיים עברו לשכון במוזיאון על שם הולי בלאבוק, טקסס. הטקסט הזה הכריח אותי לחשוב על המקום והזמן העגומים שאליהם הגעתי כחובב רוק מקשיש. זה היה הטריגר שגרם לי לספור בדבקות את בכירי הרוק והבכירים פחות שהלכו לעולמם בשני האחרונות והשאירו אותי ואחרים ללא הלהקות והזמרים שעיצבו את טעמי במוזיקה.

במסגרת החיפוש המורבידי הזה גיליתי שהגל השני של רוקרים, אלה שהחמיצו את יציאה 27, בוחרים לרדת מהאוטוסטרדה ביציאות שבין 69 ל-71, מה שכמובן אינו עומד בניגוד לעובדה שלא מעט רוקרים נטשו אותנו בגיל צעיר יותר. באותה הזדמנות הבנתי כמה מתעתע הוא סיפור האהבה שלי עם הרוק'נרול. בעיקר משום שרוב האמנים האהובים עלי ושעיצבו את טעמי שנחשב מעט אקלקטי, היו מבוגרים ממני ב-15-10 שנים. מכיוון שאני בן 60, הרי שהרוקרים שעליהם גדלתי הם כבר בני 70 פלוס, ואין זה מפתיע כלל שמי שחיו מהר, חזק וגבוה כל כך, נופלים ממש עכשיו כמו זבובים. בשבועיים האחרונים של 2014 מתו בדבוקה אחת בהפרש של ימים, בובי קיז, יאן מקלאגן, קלידן ה-Faces , מהלהקות הגדולות אי פעם לטעמי עם רוד סטיוארט כסולן ורון ווד בגיטרה. רוני ליין, נגן הבס ומחבר שירים נפלא בלהקה, מת לפני 20 שנה מטרשת נפוצה. זה רגע מכמיר לב שבו אתה מגלה שרוק'נרול מידבק כמחלה  המשמחת מכולן אך קטלני באותה מידה. הדברים הגיעו לידי כך שלא נותרו יותר להקות שעשו אותי למי שאני, שיכולות להשתעשע באיחוד. בכל אחת מהן חסרים חברים רבים מדי. חוץ מלהקה כמו האיגלז, שעל הגנתה אני מתעקש בגפי ויכולה עדיין לשוב ולחבור כדי להקליט ולהופיע אם חסרים לה כמה מאות מיליוני דולרים בעו"ש. 

בין הנופלים בשנתיים האחרונות נפילים כליבון הלם, ג'וני ווינטר, ריק רוזאס, בובי וומאק, ג'סי ווינצ'סטר, ג'ו לאלה, לו ריד, ג'קי לומקס, ג'יי ג'יי קייל, ג'ואי קובינגטון, ריי מנזרק, אלווין לי וג'ון לורד. חלקם זקוקים אולי למיפוי והפניה, חלקם לא, אבל השמות אינם אלמוניים ולצדם מתו רוקרים רבים אחרים בני אותו גיל שההסבר בנוגע למי הם היו עלול להפוך לטרחני מדי. לא כולם פרחים מיובשים בין דפי ספרי האישי, אבל די בעובדה שבמהלך שנתיים שכלתי את הלם, ווינטר, ריד, קייל ומנזרק כדי להבין את גודל הכאב. אבל סיפור המעשה רק הולך ומסתבך והדילמה הקיומית מתעצמת. הצפייה ב-DVD החדש של קלפטון, "Planes, Trains & Eric", המתעד את מסע ההופעות האחרון שלו ביפן ובמזרח התיכון, היא הוכחה מביכה ואומללה למדי שהחלטתו של קלפטון לפרוש השנה מהופעות חיות התקבלה רגע אחד מאוחר מדי. אני מעדיף שלא להיטפל לעובדה שבגיל 70 קלפטון, שהיה פעם גבר נאה בווריאציות שונות, הפך עתה ללמך לבוש ברישול לא ממוקד של היפסטר ללא הצהרה אופנתית, בעל פרצוף נפול, סנטרים כפולים וגישה כה לאה ופלגמטית למוזיקה שהוציאה אותנו בעבר מכלינו שאפילו “ליילה" נשמע כמו שיר של הגבעטרון. אלוהי הגיטרה הוא כעת גיטריסט אדיש, בלתי מתלהב לחלוטין, שדופק את הרפרטואר הענק שלו כמי שמנהל הבנק שלו מכוון עליו רובה צלפים מחוץ לבמה ולהקתו המבוגרת כמוהו מנסה לכסות על העובדה שבראשו קלפטון כבר פרש לאחוזתו בסאריי והוא כבר יושב בכורסה שלו מול האח המבוערת ושמיכה מכסה את רגליו. 


צילום: רויטרס



אף אחד לא היה אמור לראות כך את אריק קלפטון, שלא לדבר על האורח הסדרתי שבו הוא מוציא להורג את שיריו. השנה מלאו 40 ל"Blood on the Tracks", אלבומו הגדול של בוב דילן בכל הזמנים (לדעתי כמובן) ואת היארצייט הנדיר הזה מציין הוד בוביותו עם "Shadows in the Night", אלבום שכולו שירי פרנק סינטרה שיראה אור ב-3 בפברואר. יכול להיות שבמיטבו היה דילן מצליח להביא אינטרפרטציה מעניינת לשירי סינטרה, אבל במצב המזעזע של קולו אסור היה לו להתקרב לרפרטואר הכמעט קדוש הזה כשם שאסור היה לו להוציא אלבום של שירי חג המולד לפני שנתיים.
מה זה אומר עלינו שדילן מוציא אלבום של סינטרה וקלפטון סוגר את הבסטה? זה אומר בעיקר שלא צפינו את הרגע הזה וקשה היה לחשוב עליו לפני שהיה כאן. אפילו הסטונס, ללא ספק אחת הלהקות בעלת מבחר השירים המשכנע בהיסטוריה, פצחה כעת בשטיק המוכר והנלוז של “מוזיקה מהכספת", עם שתי תשלובות, CD-DVD אחת מ-1975 והשנייה מ-1981.

איכות התמונה והקול מזעזעת, והסטונס נראים מגוחכים להפליא בתחפושות מוזרות, מיני סרבלים, גופיות קרועות וסניקרס צבעוניים. והרי הם יכולים להמשיך להדפיס מכספות הענק שלהם שנים אחרי שנלך לעולמנו. אין ספק שהיה עלי להבין שלרוק שעליו גדלתי ושעיצב את אהבת המוזיקה שלי היה תאריך תפוגה כמו מוצר חלב במקרר. הזמרים והלהקות שאהבנו העניקו לנו חופן גדול ומרשים של המנוני בחרות שאותם אנחנו שרים ללא שירון ומכירים כל מיתר מעוקם והלמות תוף ממאות האזנות חוזרות ונשנות, מגרסאות אולפן להופעות חיות, חשמלי ואנפלאגד ובהרכבים שונים. אבל מתישהו הם מילאו פיהם מים או שעפר מילא את פיהם, ואנחנו נותרנו עם הקנון הקדוש הזה בתקווה שימשיך לשרת אותנו עד שלא נוכל לשמוע יותר.

היו מי שעברו בהצלחה ליוצרים צעירים יותר, אפילו אני ניסיתי וגם מצאתי כמה, אבל הם היו לרוב גרסאות מודרניות שקדניות של יוצרים ותיקים. הבעיה - וזה קורה לי בעיקר כאשר אני בדרכים - שככל שחולף הזמן כך קשה יותר למצוא באייפוד שבו 15 אלף שירים, אלבומים שמושכים אותי לשוב ולהאזין להם ברגע נתון. זה חיפוש תובעני וסיזיפי, שלא לומר מסוכן בזמן נהיגה, אבל לא קל יותר ללחוץ על “ליילה" הכפול ולהאזין שוב ושוב ושוב למוזיקת הגיטרות הנפלאה שעשה קלפטון ב-1970 . קלפטון לבדו ובובי וויטלוק עדיין חיים. דוויין אולמן, קרל ריידל וג'ים גורדון מתים הרבה יותר שנים מאשר חיו, ולא קל יותר להדרים בדרכים המהירות בתקווה שאם ניתן טרמפ ללינרד סקינרד יהיה אחלה. 40 שנה אחרי התרסקות מטוסם הם נשמעים פתאום כמו הרדנקס שהיו תמיד והאוזן רגישה יותר לצרימות פוליטיות מאשר הייתה בעבר כמו להמנונים של הטרדה מינית.

מה יהיה? נדמה לי שמדובר בבעיה קצרה יחסית. אין כל סיבה להניח שאחיה יותר מגיבורי המתים, כך שלא מדובר באוקיינוס של זמן. וכמובן ההבטחה שלא מומשה שמתישהו יגיע הזמן להאזין למוזיקה קלאסית.