בחיי שראיתי עכשיו מישהו קונה אננס ב־ 50 שקל. אננס אחד, אפילו לא אננס גדול, בינוני מינוס הייתי אומרת. ב-50 שקל! זאת אומרת, אני מאוד אוהבת אננס אבל יצא לכם פעם לקלף אננס בעצמכם ולראות מה נשאר אחרי שמצליחים לסלק את כל הקוצים? שליש פרי ב-50 שקל! אנחנו אומנם עדיין בשלב שבו אנחנו מתפעלים מהשילובים המשונים שמערכת הבחירות הזאת יוצרת, או השמועות שנוצרות סביבה, אבל בקרוב נתחיל לשמוע יותר על אחד מהשניים: האיום האיראני/פלסטיני/ג׳יהאדיסטי (מחקו את המיותר, מלאו את החסר) ויוקר המחיה.
לגבי הסעיף הראשון, הפוליטיקאים יכולים למכור לנו מה שהם רוצים. אין לנו מושג בזה, הפעם האחרונה שהוזמנו לישיבות מטה בקריה הייתה, ובכן, אף פעם, ולכן כל שנותר להם הוא לספר לנו סיפור טוב. ישנם אלה שיקנו את הכל - מילה במילה - וישנם אלה שמבחינתם הכל קונספירציה אחת גדולה, בריכה של לקרדות שמאכילים אותנו בהן מדי מערכת בחירות או מתי שצריך. ישנם גם כל השאר שמוצאים את האמצע שלהם. אולי זה המרכז המדובר.
אז סגרנו את נושא הביטחון בהנחת הבסיס שגם אילו היינו קצינים בצבא לא הייתה לנו כל התמונה, ואם איננו שייכים לזרועות הביטחון, אין לנו אלא לשמוע את הסיפור ולהחליט בעצמנו. בעניין יוקר המחיה אין צורך בתארים מתקדמים. כולנו הולכים לסופר, כולנו משלמים שכר דירה או משכנתה או גם וגם, כולנו נדרשים לחשבונות חשמל וארנונה ומים ומה לא, וישנם כמובן גם ענייני המסים. יקר פה. וכשאנחנו מתלוננים, תמיד יבוא זה שיצביע על הטלפון הנייד שלנו או על הנסיעות שלנו לחו״ל או על האננס שקנינו ב־ 50 שקל ויגיד: ״בחייאת, אתה מתלונן וקונה?״.
התשובה היא כן. אנחנו מתלוננים וקונים. קודם כל זו זכותנו, אבל אם נעזוב את המגננה - יש גם נסיבות מורכבות יותר. אנחנו (אתם יודעים אם אתם שייכים ל״אנחנו״ הזה) אלה שנאבקים סביב האפס. אנחנו רוצים לתת לילדים שלנו מה שהם רוצים או לכל הפחות לא לסרב להם משיקולים כלכליים. אנחנו רוצים לאכול ארוחות טובות, לא לחשב כל שקל בדרך לקניות הבסיסיות שלנו, וכן, אנחנו רוצים גם לבלות. אנחנו רוצים להרים את הראש מימים ארוכים של עבודה מתישה וניהול הבית והילדים והחיים וגם ליהנות מדי פעם.
אם זה אומר לפנק את עצמנו בטלפון נייד דנדש - מגיע לנו, אם זו נסיעה קצרה לחו״ל שאנחנו יכולים לעמוד בה - בסדר גמור, ואם זה באננס ב־ 50 שקל, טוב... את זה אני לא לגמרי מבינה אבל זורמת - אננס ב־ 50 שקל! אז איך אנחנו מרשים לעצמנו להתלונן? קודם כל כי אנחנו לא העניים שנאבקים לשרוד עם סכומים זעומים תוך כדי סיפוק הצרכים שלהם ושל הילדים שלהם. במקרה הזה מדובר בעולם אחר של בעיות ועניינים שצריך לפתור. אנחנו אלה שעובדים ומקבלים שכר סבבה ועדיין לא מצליחים לחסוך, לא מספיק, כדי להגיע למה שההורים שלנו חינכו אותנו מאז ומתמיד - ״חבילת הבסיס״ שכל זוג צעיר צריך וכוללת ילדים, מכונית ובית.
אנחנו אלה שמתים להביא מלאנת'לפים ילדים, אבל מגלים כמה עולה לשכור מטפלת או משפחתון ו שוקלים לקחת עוד עבודה כדי לעמוד בזה. אנחנו אלה שמגלים פעם אחרי פעם שגם אם מדובר בפינוקים האלה של טלפונים ניידים או יציאות או כלי רכב וגם אם מדובר במוצרים בסיסיים - אנחנו פראיירים
בני פראיירים כי אנחנו משלמים משמעותית יותר ממקומות אחרים בעולם.
אז תכף זה יתחיל. כל ה״חברתיים״ - החדשים והישנים - יספרו לנו איך הם יהפכו את המדינה הזאת לזולה יותר. מצטערת להיות משביתת השמחות, אבל אני לא מאמינה לאף אחד מהם - לא יהיה כאן זול יותר, לא באופן משמעותי, אבל יכול להיות כאן הוגן יותר. הייתי רוצה לדעת כמה מ-50 השקלים האלה הגיע למגדל האננסים. אני חושבת שזה לא פחות חשוב מלדעת כמה קלוריות יש במה שאני אוכלת וכמה נתרן. אני רוצה לדעת לאן הכסף שלי הולך. אני רוצה לדעת איך יכול להיות שמיוני מחיר הנפט ירד ב־ 40% ולא ראיתי תמורה תואמת לשינוי הזה במחיר הדלק (כן, אני יודעת שהרוב זה מסים, אבל עדיין יש חשיבות למחיר המוצר עצמו).
אני רוצה לדעת בכמה יעלה הקבלן את מחיר הדירה אחרי שיוריד ממנו את המע״מ או את מחיר המטרה או מה שהולך עכשיו. אני רוצה לדעת שהשכר שלי יעלה בהתאם למדד המחירים לצרכן ושהכסף שלי שווה לפחות מה שהיה שווה לפני חמש שנים בכוח הקנייה שלו. אני רוצה להיות בטוחה שהמוצרים שאני קונה יוצרו בתנאים הוגנים, שמי שייצר אותם מסוגל לרכוש אותם בעצמו והיה רוצה לרכוש אותם בעצמו מבחינת איכותם.
איפה הפוליטיקאי שיבטיח לי שקיפות שתאפשר לי את הידע הזה? בינתיים אני אמשיך לקנא באיש שקנה את האננס. קמצנית שכמותי, מתוך עיקרון בחיים לא הייתי קונה במחיר הזה, אבל הוא, הוא יודע מה הוא רוצה ויודע גם לפרגן לעצמו. כל הכבוד לו.