אם אכן תתממש הצהרתו של סאיב עריקאת והיום תוגש הצעת ההחלטה הפלסטינית למועצת הביטחון, היום הזה יירשם כהתחלת נכבה פוליטית של הנהגת הרשות הפלסטינית - אסון מדיני שאבו מאזן ועמיתיו להנהגה יצרו במו ידיהם והנחיתו על העם הפלסטיני בכוונה, ביודעין ומתוך עוצמת חולשתם.
לא ברור מתי תתקיים ההצבעה במועצה על הצעת ההחלטה הפלסטינית הכוללת לוח זמנים ותאריך יעד לנסיגה ישראלית מלאה, קביעת גבולות והקמת מדינה פלסטינית. במטה האו"ם בניו יורק רווחות הערכות כי הפלסטינים יסתפקו בהפצת הצעתם בקרב חברות המועצה ובחשיפה התקשורתית בעולם הצפויה למהלך אבל בסופו של יום לא יבקשו הצבעה.
גם במקרה כזה, הפנייה למועצת הביטחון משמעה שההנהגה הפלסטינית גוררת את הסכסוך לסדר היום של המועצה ובכך מעניקה לאו"ם נוכחות מרכזית כגורם שלדעתה יכול לקדם השגת הסדר. מועצת הביטחון היא אומנם הגוף היחידי במסגרת האו"ם שיש לו סמכות לאכוף את החלטותיו בכוח, אבל סמכות זאת התרוקנה בשנים האחרונות ממשמעותה המעשית.
מאז פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה ובמשך שלוש שנים וחצי שבמהלכן נהרגו כ-200 אלף בני אדם, בהם אלפי נשים וילדים, לא מיהרה המועצה לפרסם למשטר הדמים של באשר אל-אסד. רוסיה החליטה שהמלחמה בסוריה, טבח חפים מפשע ועקירת מיליוני אזרחים הם מחוץ לתחום שיפוטה של מועצת הביטחון.
הפלסטינים החליטו להניח את קידום שאיפותיהם בידי מועצת הביטחון שגילתה חוסר אונים מוחלט מול מדיניותו התוקפנית והמתריסה של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין ולא הגיבה בכלל על סיפוחו את חצי האי קרים. הם תולים תקוות במועצה שנציגיה מביטים מבועתים באכזריות המצמררת של לוחמי המדינה האיסלמית ובהרג של אלפי בני אדם חפים מפשע ואינם מסוגלים לעשות משהו.
מבחינת שאיפות העם הפלסטיני, הפנייה למועצת הביטחון פירושה נסיגה אסטרטגית במאמצים לקדם את עניינם ופגיעה אנושה בסיכויים להסדר כלשהו.
השאלה איננה עוד האם אבו מאזן שותף לשלום. הנוכחות הקולנית והמתריסה שיושב ראש הרשות מגלה באחרונה בחזית הדיפלומטית בניו יורק, שבאה לידי ביטוי בהנחיות והוראות ששיגר לנציגו בניו יורק ריאד מנסור, מעוררת שאלה חמורה יותר: האם אבו מאזן איבד לגמרי את ההיגיון, נטש את שיקול הדעת והתנתק מתבונת החשיבה המדינית? האם הוא כשיר בכלל להנהיג עם השואף לעצמאות?
שאלת לוואי לא פחות חמורה היא האם נאטמו חושיהם של אלה הנמנים עם הנהגת הרשות והיטשטשה ראייתם למתרחש בזירה העולמית? האם הם איבדו את הכושר להבחין ולקבוע מה ומי טובים ועוזרים לאינטרסים של העם הפלסטיני ומה ומי מזיקים? הוכחה לאיבוד העשתונות הפוליטי של ההנהגה הפלסטינית היא פנייתה למוסקבה בבקשה לסייע לאישור הצעת ההחלטה במועצת הביטחון.
שאלת לוואי לא פחות חמורה היא האם נאטמו חושיהם של אלה הנמנים עם הנהגת הרשות והיטשטשה ראייתם למתרחש בזירה העולמית? האם הם איבדו את הכושר להבחין ולקבוע מה ומי טובים ועוזרים לאינטרסים של העם הפלסטיני ומה ומי מזיקים? הוכחה לאיבוד העשתונות הפוליטי של ההנהגה הפלסטינית היא פנייתה למוסקבה בבקשה לסייע לאישור הצעת ההחלטה במועצת הביטחון.
אם וושינגטון צריכה הייתה עוד עידוד והצדקה להטלת וטו על ההצעה הפלסטינית, הפנייה לקרמלין סיפקה אותם. בישראל מתמקדת הדאגה בשאלה כיצד תנהג ארה"ב וכיצד יגיבו מעצמות המערב להצעת ההחלטה שהפלסטינים הפיצו בקרב חברות מועצת הביטחון. אבל במטה הראשי של האו"ם בניו יורק, שגרירים, דיפלומטים ופרשנים עוקבים בתימהון אחרי הפעילות הקדחתנית שתקפה באחרונה את הנציגות הפלסטינית. גם גורמים המזוהים כאוהדי העניין הפלסטיני מתקשים להבין את הדחף ומשתוממים מול מה שאחדים מהם הגדירו בשיחות שלא לציטוט "התעוררות אימפולסיבית" שהפלסטינים מגלים במסדרונות האו"ם.
אפשר להבין את האכזבה והתסכול שאבו מאזן חש לנוכח שנים של קיפאון בתהליך ושיתוק בערוץ ההידברות עם ישראל. גם בישראל יש לא מעטים המטילים על ראש הממשלה בנימין נתניהו את האחריות לקיפאון. אבל כל זה לא מצדיק מאמץ אובססיבי שמטרתו המוצהרת לגייס את מועצת הביטחון כמנוף לקידום הקמת מדינה פלסטינית וזאת בעת שמעמד המועצה נמצא בשפל חסר תקדים והיא הפכה לזירת התגוששות בין ארה"ב ורוסיה כמו בימים הרעים של המלחמה הקרה.
במו ידיהם הרחיקו הפלסטינים את הסיכויים לחידוש התהליך והפכו לנלעגת הצעת החלטה הקוראת להסדר סופי בתוך שנתיים.