כמה רגעים לפני שהיא מסיימת את הקדנציה הפוליטית הכריזה לימור לבנת על אחת ההחלטות הנכונות ביותר עבור הציבור הישראלי, זה היוצא חבוט משנה עמוסה של מלחמה, יוקר מחיה ובחירות, והקדישה את הנושא המרכזי ביום העצמאות הקרוב לישראלים פורצי דרך. אלו שתרמו תרומה אדירה בתחומי החיים השונים והצליחו לעשות לא רק למשק הישראלי, אלא גם למערך ההסברה, את מה ששום גוף ממשלתי לא הצליח לעשות עד עתה.אלא שהשמחה הזו מהולה גם בעצב, אולי כי הכרה בהון האנושי שלנו אינה דבר מובן מאליו.
האמת העצובה היא שלא מפתחים כאן מספיק הון אנושי. והנה שוב, שרשרת המזון המופלאה, המתחילה מניתוב תקציבים לאפיקים שיניבו פרי מאוחר יותר, ובראש ובראשונה חינוך של תלמידים והשקעה במקצוע ההוראה למשל, נקטעת באבה. זה נשמע פשוט, אך ככל הנראה קשה מאוד לביצוע. אחרת כיצד אפשר להסביר את העובדה שמדינה צעירה אך מבוגרת דיה לא מבינה שימים שבהם השיח על הגירה הופך לטרנד אופנתי, כשיזמים ועצמאים נאלצים להיאבק בגלגלי ביורוקרטיה וכשהאופציה הקלה ביותר היא לארוז את המזוודה ולברוח - הם ימים מסוכנים.
מדינת ישראל היא אחת ממעצמות ההייטק הגדולות בעולם, ומשמשת כר גידול משגשג לפיתוח חברות סטארט־אפ ותעשיות ביטחוניות - והכל בזכות משאב אנושי מוצלח. שיעור המדענים בישראל הוא גבוה יותר ממדינות מערביות אחרות. אומנם פיצוץ בועת ההייטק גרם לכך שרוכזו מאמצים רבים למניעת בריחת מוחות, אך מדוע המאמץ הזה נעשה רק בתחוםהתעשיות והמדע? הרי הרוב המוחלט של האקדמאים בישראל כלל לא עוסק בתחומי טכנולוגיה ומדע. מדובר כאן על כמעט 70% של הון אנושי מבוזבז, שיכול לתרום לצמיחה ולשגשוג גדול יותר של כלכלת המדינה, אך מוצא את עצמו בכל פעם מחדש נופל בין הכיסאות, ומוצא סביבו פערי שכר שרק הולכים וגדלים.
והנה עוד מילה קטנה לשרת הספורט היוצאת ולמי שיבוא אחריה: גם הספורטאים שלנו הם שגרירי המדינה, ורבים מהם נאלצים לחיות ממשכורות מינימום ומתרומות של אנשים טובי לב, אלה שנותרה הבנה בקודקודם כי גם הון אנושי בספורט הוא דרך נהדרת למצב את מדינת ישראל כמדינה מערבית מובילה ומתקדמת. הנושא המרכזי ביום העצמאות ה־ 67 של מדינת ישראל צריך ללא ספק להיות הנושא המרכזי שיעמוד על שולחנם של נבחרי הציבור בבחירות הבאות. האם זה יקרה הפעם? אני בספק.