כידוע, האדם הוא יצור מורכב, מעניין ולעתים אף חינני. לפניכם פילוח התגובות שניחתו עלי בשבועיים האחרונים בעקבות הסיפור האישי שחשפתי (בתוכנית "מחוברים פלוס"), ודרכן מתקבלת הצצה מרתקת לנפש האדם:

"מזל טוב/ברכות" -

מסתבר שהתגובה האינסטנקטיבית לאירועים כמו בר מצווה, חתונה, מעבר דירה, הולדת בן, תקפה גם למצב שבו אדם מתוודה על כך שניהל באמצע החיים רומן עם גבר. התגובה כוללת גם לחיצת יד, חיוכים ואפילו טפיחה קלה, אך מרוחקת, על השכם. במקרה כזה, אני משיב באותם אמצעים, לחיצת יד קצרה בחזרה, חיוך וברכה, תודה רבה -  בקרוב אצלך.
"איך אתה עושה את זה לילדים" -

המגיבים שמגלים אכפתיות לילדים שלי, נוגעים ללב. עד היום הם הרי היו איתי בלידות שלהם, בריצות לבתי חולים באמצע הלילה כשעלה להם החום, בהחלפות חיתולים, ברעיונות מטופשים לתחפושות פורים, בהכנות למבחן על זוויות בגיאומטריה. עד עכשיו הם כמובן ליוו אותי בגידולם ובחינוכם בדאגה יומיומית ובעזרה חסרת פשרות, כך שזה לא מפתיע שגם עכשיו, הם לא מהססים לעמוד לצד ילדי ברגעים מצולמים ומכריעים אלה. אז תודה על הדאגה, הילדים שלי עוברים את כל זה בטוב, ויחד איתי, הם מאושרים, ומבינים שאני לא "עושה להם" כלום, אלא הם שמחים לקבל אותי כמו שאני, בדיוק כמו שאני אקבל אותם כמו שהם יהיו.

אבל אם בכל זאת אתם מתעקשים לעזור, אני צריך בייביסיטר לשישי הבא, ומורה פרטית לגיאומטריה לכיתות ז', בדחיפות. תודה. 
"גם לי יש סיפור דומה" -

שלום שמי אבנר/יעל/משה/אביחזר, אני בן/בת 36/38/41 , וגם אני גיליתי לאחרונה שהתאהבתי במישהו/מישהי אחרת/שאני בעצם דתי בגוף של אישה/שהקריירה שבניתי כנפח זכוכיות לא מתאימה לי,
ואני מרגיש/ה שאני בעצם זמרת/מנורת שולחן, שחייתי בזכרון יעקב אך נפשי במזכרת בתיה, שנולדתי להיות מנהלת מותג יוקרה, אך גיליתי שאני בת דודתה החורגת של ורדינה כהן. אל תשכחו, החיים שלנו הם כאן ועכשיו, אף פעם לא מאוחר מדי לחיות אותם.
 
"האמת , לא הפתעת אותי" -

מכל התגובות, זו התמוהה ביותר. היא מזיזה את הספוט ממני, ומעבירה אותו אל המגיב. כלומר, המגיב מבין שאני עברתי שינוי בחיים שלי, שהסיפור שלי אינו שגרתי, שגיליתי על עצמי דברים חדשים, שנפרדתי מאשתי ושעברתי תהליך, שאותו אני חושף במעין ביוגרפיה מצולמת - ומכל אלה, הוא בוחר להתייחס כרגע אל מידת ההפתעה שלו. למעשה הוא מחמיא לעצמו, שמה שקרה אצלי, ומתחת לאפו כל השנים, לא זר לו אלא להפך, הוא היה יכול לנחש שזה מה שקורה. אבל הוא לא ניחש, ובאופן מפתיע, זה גם לא מפתיע אותו. 
הצצים לפתע -

הצצים לפתע הם זן הפוך מהפתאום שותקים (הפתאום שותקים, אגב, הם פלח באוכלוסייה שמכיר אותי באישי, וחרף כל האמצעים הטכנולוגיים שיש ברשותם כמו וואטסאפ, פייסבוק, קשר עין וכו', הם מעדיפים לדמום, ולא מפיקים ולו מבע קטן שתוכנו יכול להיות תמיכה, גינוי, זלזול, רתיעה או בדיחה משעשעת). הצצים לפתע, לעומתם, לא יהססו לכתוב "עמדת מאחורי בסופרמרקט עם צרור פטרוזיליה, ורציתי הלהגיד - כל הכבוד על האומץ", או "ראיתי אותך צועד עם הכלב ברמת גן לפני שש שנים, ואני חייב לציין שאתה צריך לעשות בדחיפות ניתוח אוזניים", או "למדנו יחד בקורס שפות שמיות בתואר הראשון בלשון, ואני מאוד מקווה שחשבת טוב טוב לפני שעשית מה שעשית" - אז לא, לא חשבתי. אבל עכשיו, שאת צצה מנבכי שומקום ומזכירה לי שצריך לחשוב על דברים לפני שעושים אותם, זה מגרה אצלי את האמיגדלה במוח, והגעתי למסקנה שאני מצטער לחלוטין על כל מה שעשיתי, כולל הקורס בשפות שמיות, ובכללו ההיכרות איתך, שעד היום לא הבנתי איך הוא, וגם את, תרמו לי משהו בחיים.
טל ואביעד -

סוגיית המתחרים היא טריקית למדי. אם יתמכו - הם יוצאים גדולים, וזה לא טוב, כי אני מעדיף את המתחרים שלי קטנים. אם הם מטנפים, הם יוצאים קטנים, וזה גם לא טוב - כי הם נגדי. במקרה שלי, המתחרים הדהימו, שיצאו גם מפרגנים וגם גדולים. לא קיבלתי תגובה טובה יותר מאשר מהזוג הזה, שמנסה לגנוב לי מאזינים מדי בוקר. אביעד קיסוס התעלה על עצמו לחלוטין בהבעת הבנה ואמפתיה אינסופית, עוד לפני שהתחלתי לספר את סיפורי. אפילו הביקורת הקלה שלו כלפי (על זה שאני בורח מהגדרות) מתקבלת בהבנה מוחלטת אצלי. המתחרה שלי הוא אני. אלחם בו עד אחרון המאזינים, אבל אני אוהב אותו מאוד. אולי הגיעה השעה לחילופי זוגות על רקע מגדרי: טל ושי, דרור ואביעד.