ככל שעוברים הימים, ואני גדל בשנים, אני יותר ויותר שונא אנשים ואת כל מה שהם מייצרים: פגישות, שיחות, מבטים, שאלות, תשובות, הערות קטנות, הערות גדולות, חיבוקים, לחיצות ידיים, חיוכים, קריצות.
אפשר לומר שרוב הזמן אני נמצא לבד בביתי. מתוך בחירה. אינני מזמין אנשים. חברי הטובים הבודדים יודעים שאין טעם להזמין אותי לאף מקום. יש לי חבר, שבכל פעם שיוצא לנו להסתמס או לתקשר בצורה כלשהי, אני מסיים איתו את ההתקשרות במשפט "אני יכול להגיד לך, בוא ניפגש בקרוב, אבל אתה יודע שזה לא יקרה, הרי אין לי עניין להיפגש עם אף אחד, וגם אין לי עניין לסיים את השיחה במשפט מזויף שאין לו אחיזה במציאות".
חבר אחר שחגג יום הולדת לא מזמן, התקשר להגיד לי שברור לו שלא אגיע, אבל הוא עושה מסיבה באיזה בר בעיר. "אם, במקרה, אתה במצב רוח הרפתקני ומעניין אותך לחקור קצת את האנושות, תגיע". "לא מאמין שזה יקרה", אמרתי.
הבעיה היא, כמובן, שרוב העולם אינו סולח לי או מבין אותי כמו קומץ חברי הטובים, שיודעים שאני נכה מבחינה חברתית. כך יוצא שאני עושה הרבה דברים נגד רצוני - חתונות, בריתות, בר מצוות, ארוחות חג, הקרנות חגיגיות, שיחות "השלמת פערים" עם אנשים שלא ראיתי הרבה זמן ושיחות חולין ברמזור. לכל אלו אתה מחויב על פי התקנון הרשמי של האנושות. יש חוקים ברורים במשחק הזה, ולעתים הם מסתבכים זה בזה ונוצרים מצבים שהאירוניה מתפקעת מהם. כמו לדוגמה, כשמישהו מזמין אותך לחתונה שלו ואתה מקלל אותו על שהזמין אותך. אבל אם לא היה מזמין אותך, על אף שאין לך עניין להגיע, היית נעלב עד עמקי נשמתך וגם מקלל אותו. לא משנה מה היה עושה, בסוף זה היה נגמר בקללות.
מהבחינה הזאת, אני מאושר שכבר תשעה חודשים יש לי ילד. זה מאוד מקל עלי. ברגע שיש לך ילד, אתה מקבל אוטומטית "קלף יציאה" מכל אירוע. ילד נותן לך מגוון תירוצים עשיר שאין איש יכול לעמוד בפניו. הוא האליבי המושלם. הילד חולה, הילד לא מרגיש טוב, הילד לא נרדם, הילד לא שקט. כל אלו ועוד נחשבים לתירוצים לגיטימיים לחלוטין להיעדרות מאירוע.
אבל זה לא שילד נותן לך את החופש לשקר ללא אבחנה ולהיעדר מכל אירוע. אתה לא שולף את קלף הילד סתם ככה, ללא שתהיה לכך אחיזה מסוימת במציאות. הנה, לא מזמן הוזמנתי לאירוע כלשהו שממש לא רציתי ללכת אליו. מאוד התאכזבתי לגלות שהילד שלי היה במצב רוח מצוין ובתפקוד תקין. "מה קורה איתך, ארד?", שאלתי אותו באותו היום, "דווקא היום אתה שותק? תן איזה בכי קטן". בתגובה, הוא חייך אלי את החיוך המתוק שלו. "התינוק מחייך יותר מדי", אמרתי לאשתי, "אני דואג. כמות החיוכים הזאת מוגזמת. אין ברירה. אני לא אוכל ללכת להשקת הסדרה של ר'. אני חייב להישאר כאן איתו ולעזור לו לא לחייך יותר מדי. זה מאוד מסוכן הסיפור הזה, הוא בסך הכל בן תשעה חודשים. השרירים שלו בפנים עדיין לא מספיק חזקים בשביל כמות חיוכים כזו".
הבטתי בארד שישב לידי על הטרמפולינה וחייך אלי חיוך רחב. "לא, זה לא יכול להמשיך ככה", אמרתי וצקצקתי בלשוני, "אני ממש מודאג מהחייכת הזו".
"את יודעת מה הכי מפחיד אותי?", הכרזתי בפני אשתי מאוחר יותר, כשהיא עמדה במטבח ושטפה את בקבוקי ההאכלה של הילד, "מה שהכי מפחיד אותי זה שהוא ימשיך ככה ולא יפסיק לחייך כל החיים שלו".
"אתה יכול, בבקשה, להרתיח את המים בתמי 4 ולשפוך אותם אחר כך לבקבוק?", היא ביקשה ממני (תרגום למי שאין לו ילדים: את הפעולה שבה אתה שופך מים רותחים על הבקבוק של הילד, או על כל פריט אחר שלו, כמו מוצץ, אתה עושה לצורך חיטוי ומניעת חיידקים). לחצתי על כפתור ההרתחה ומילאתי את הבקבוק. "עכשיו תהפוך את הפטמה של הבקבוק ותשים אותה בצורה הפוכה, כך שהמים הרותחים ייגעו גם בה", אמרה אשתי ואחר כך גם הסבירה לי על משהו שצריך לעשות עם הבייבי־סנס (מוניטור המפקח על הנשימה). האמת, לא ממש הבנתי מה היא רצתה, אבל העמדתי פנים שאני מבין ואמרתי "כן, אני אטפל בזה".
אחר כך יצאתי עם הכלב ואמרתי לעצמי שאתקשר לחבר ואספר לו על התופת הפרוצדורלית שאני חווה, אבל אז נזכרתי שאין לי באמת חברים. כלומר, אין לי חברים שאוכל פתאום להרים להם טלפון ולשתף אותם, כי אני לא שומר על קשר עם אף אחד. זהו מחיר הניתוק החברתי. ברגעים הקשים אין לי איש לדבר איתו, להתייעץ איתו, לשתף אותו בצרותי. אפילו בהיבט של ביקורת, נותרתי לבדי, ללא חבר שיבוא ויעמיד אותי במקומי כשצריך. זהו המחיר של שנה שבה ניהלתי מדיניות של התבודדות. קדושת המיזנתרופיה עטפה אותי ובעצם נותרתי לבד במערכה. את זה אני מבין עכשיו.
הבנאדם שהפכתי להיות
שמתי לב גם שהפכתי לאדם מבולבל מאוד, שאיבד את האינסטינקטים הטבעיים שלו וכבר לא יודע לאן ללכת בחייו או אילו בחירות לעשות. אחד שלא יודע להפריד בין החשוב לשולי. נדמה לי שכל יום בחיי הוא התנגשות חזיתית עם המציאות. יותר מכל, שמתי לב לקושי שלי לתפקד במסגרת הזוגית בתקופת ההריון של אשתי, ובמיוחד אחרי הלידה. זה לגמרי שיבש את דעתי, עד כדי כך שבשני פרקים, כך תוכלו לראות, אספתי את עצמי וברחתי לפונדק של כושי רימון בערבה לכמה ימים, כדי לעשות "חושבים" ולנסות להבין מה אני רוצה מעצמי, ממערכת היחסים שלי עם אשתי, מהעולם.
בנוסף לכל גם עליתי במשקל. את זה קל לראות. זה בולט מבעד לכל טי־שירט שאני לובש. הפכתי לתואם אל בנדי - נשוי ואב לילדים שגידל כרס. בייחוד אפשר לחזות בזה בפרק שיוקדש לנסיעה שלי לקטאר, שבמהלכה אני מכריז ש"הנה עכשיו מתרחשת היסטוריה בהתהוות. לראשונה, ישראלי, יהודי, לבן, הולך לטבול בבריכה של הריץ קרלטון דוחא". אז אני קופץ למים עם בגד ים פרחוני ואפשר לראות בוודאות שהוספתי כמה קילוגרמים טובים.
בקיצור, איך שלא תסתכלו על זה, מצבי רע. נדמה שאני זקוק לטיפול פסיכולוגי מקיף, משולב בהתעמלות אירובית. רק כך אוכל להיפטר מהבעיות הפיזיות והמנטליות שפיתחתי בשנה האחרונה. האמת היא שזה רעיון לא רע בכלל - טיפול פסיכולוגי, שאותו אתה עושה בחדר כושר, כשאתה נמצא על הליכון, או מרים משקולות או מה שלא עושים שם בחדר כושר. אני כבר יכול לראות את המודעות בעיתונים: "בואו להיפטר מקלוריות ומטראומות ילדות במכון הכושר הפסיכולוגי הראשון בעולם".
אני משוכנע שהרעיון הזה יכול לתפוס. עכשיו הצעד הראשון הוא ללכת לרשום אותו במשרד הפטנטים. הבעיה היא שבשביל שזה יקרה, אני צריך לצאת מהבית ולהגיע למשרד הפטנטים, שם בטח יהיה תור, ואנשים ישבו לידי על הספסל וינסו לפתח איתי סמול־טוק מעיק, כמו שקורה תמיד במקומות כאלו. אנשים משתגעים לגמרי כשהם מחכים בתור במשרדים ממשלתיים. וגם אז, כשאני אכנס לפגישה, בטח הפקיד ישאל אותי לשלומי ואני אצטרך לענות תשובה מזויפת. אז לא, תודה, אני מוותר. אני מעדיף להישאר פה, בכיסא הזה, מול המקלדת הזאת, לבד עם עצמי ועם הקילוגרמים העודפים שלי, היכן שאני באמת מרגיש בנוח.