מעולם לא התמסכנתי ולא הצבעתי בסנוביזם הפוך על דלותם הכמותית והאינטלקטואלית של קוראי ברבות השנים והעיתונים. השטיק הזה שייך לדן בן אמוץ המנוח שהתהדר ב"ששת קוראיו", בשעה שלכולם היה ברור שהוא מכוון לששת אלפים או ל-60,000 וכי נקיטה בגישת הפוך-על-הפוך נועדה לפאר ולרומם אותו. היו לי קוראים מיומי הראשון בעיתונות. זו התשובה לשאלה מדוע בחור בן 28 שהגיח משומקום (קליפורניה) היישר לתפקיד של עורך ירחון כרומו נחשק, הקים עליו אויבים כה רבים בזמן שיא. המרחק ממי לעזאזל הוא רון מיברג למה לעזאזל רון מיברג רוצה ממני, היה קצר על פי כל אמת מידה. האומדן המקובל טרם עידן האינטרנט היה מכתבים למערכת, ההקפדה לפרסם אותם ובעיקר את רוויי המשטמה שבהם, והפיד-בק שחזר אלי מגופי תקשורת כמו עיתונים אחרים, רדיו וטלוויזיה. כל אלה העידו שלא הייתי לבד ובעיקר נמשכו אלי קוראים מז'אנר הכתיבה הפסיכולוגיסטית. קוראים הגיבו מהבטן לטקסטים שדילגו על מה שידעתי אל מה שהרגשתי. במדינה כה מכווצת ישבן כנראה שהיכולת לכתוב על עצמך, משפחתך וחבריך, הייתה חסרה ואטרקטיבית. זה לא עשה אותי לסקופר או תחקירן-צמרת אבל לא כולם יכולים להיות. אנשים צריכים לכתוב על דברים שהם מבינים בהם ואני הבנתי באנשים.
מדיד-שמן אחר הייתה בריחתם ההמונית של עיתונאים רבים ומכובדים שהתקבצו תחת מטריית האיכות שהעניק להם קודמי בתפקיד אדם ברוך, שידע יותר מכל עורך אחר כיצד לפנק אותך במחמאה מטווחת היטב שבהאזנה ראשונה לא נשמעה כמחמאה כלל. כבחור צעיר ומבוהל שהאחריות לירחון הפופולרי בישראל נפלה עליו טרם שהספיק לחבר לחשמל את המקרר ושאר מכשירים שרכשתי והבאתי ללא מסים, לא הבנתי בברנז'ה ובנשיכתה הרעה. לתומי חשבתי שמדובר במילייה של בעלי אינטרסים זהים ולא בכנופיית רחוב אכזרית מסוגה שהפילה חללים רבים, כולל חפים מפשע, בהתקפות ה-drive-by שבהן ריססה בנשק אוטומטי בתים פרטיים באישון לילה. כאשר הפנמתי, בזריזות גדולה יחסית, במה מדובר, ספק אם היה מישהו שקעקועיו החדשים הצדיקו יותר את התנהלותו בהשוואה ללובשי מעילי העור השחורים שיצאו להשמידני. המהירות שבה נטשו אותי כותבים עתירי מוניטין טרם שנתנו לי רגע ליהנות מחמת הספק, הייתה תקדימית. רגע אחד הם היו שם, בדירה הקטנה מעל הבנק הבילנאומי הראשון בכיכר המדינה, ה' באייר פינת תש"ח, עם הטקסטים שלהם מודפסים במכונת כתיבה (במקרה הטוב) על נייר עיתון, לצרכי חסכון, שאי אפשר היה לגעת בו בעט נובע משום שספח את הדיו כמו ספוג יבש וצמא. ובמשנהו נעלמו כנמלטים מאימתו של קייזרסוזה.
בין האבידות בנפש שספגתי ניתן למנות את ירון לונדון, נחום ברנע, אמיר אורן, עדית זרטל, ניבה לניר, טוביה מנדלסון, טלי זלינגר, טדי פרויס, יורם קניוק ורבים אחרים, חבורה שהייתה יכולה לכלכל בשיאה שלושה יומונים איכותיים. מעולם לא שמעתי ממי מהם הסבר מתקבל על הדעת לבריחת האמוק ההיא, אבל אפילו דרדק טירון כמוני הפנים את המסר. הם באו לכתוב אצל אדם ברוך ולא אצל מחליפו האנונימי. רק לעת זקנה הבנתי שמיזנתרופיה לא עובדת כשאתה בן 28. אם לא היה די בנטישה ההמונית שעמדה בסתירה כה צורמת לחובה לעשות עיתונות טובה, אפילו מורי ורבי, אחרי חופשה קצרה, התייצב בגבעת שאול בירושלים בנסיבות שאינן ברורות לי עד עתה, והחזיק את ידו של ידידו נחום ברנע שהקים את השבועון "כותרת ראשית", פרויקט משותף ל"דבר" ול"ידיעות אחרונות", כאשר רוב פליטי כיכר המדינה נסחפו לבון-טון החדש שהסיר מעליהם את הסטיגמה הנובו-רישית של "מוניטין" לטובת הביטאון החדש של השמאל הציוני. בלית ברירה גייסתי קאדר כותבים חדש שלא נפל מקודמו, אבל חלק מאלה נמוגו אף הם לטובת הקמת יומון בשם "חדשות". לא רק שהיה עלי לשרוד מול השבועון הירושלמי שנשען בכבדות על מיומנותו המקצועית המוכחת של אדם ברוך, גם עם "חדשות" וזליגת צבע למוספי השבת של היומונים נאלצתי להיאבק. ממרחק הזמן ועדות ארכיונית, אני משוכנע שעמדתי יפה במשימה. "מוניטין" לא ידע עדנה כלכלית (מודעות בתשלום מלא) ותפוצה גדולה (מנויים ומכירה בקיוסקים) כמו באמצע שנות ה-80' ועל רכבת הכסף הזאת הקים חיים בר און ז"ל, מו"ל "מוניטין" ומי שאישר את מינויי לעורך בהמלצת אדם ברוך, אימפריה תקשורתית שבתקופות שונות היו שותפים בה מיקי אלבין ז"ל, עמוס שוקן (בר און נכנס כשותף ל"חדשות") ואליעזר פישמן שיחד רכשו את "גלובס".
מדוע אני כותב את הדברים דווקא עכשיו? בעיקר משום שאף אחד אחר לא יאמר אותם ומי שהיו יכולים לומר ואף אמרו, אינם בין החיים. מכיוון שבר און כפה על הירחון הגברי ניתוח לשינוי מין שמפניו הזהרתי אותו וגם התפטרתי לשבוע לאות מחאה והזמן הוכיח את צדקתי. ומכיוון שכאתגר אישי לא קל לביצוע החלטתי לערוך 60 גליונות בהשוואה ל-50 שערך קודמי, טרם שהודעתי על התפטרותי. הודעה שגרמה לבר און, ידיד אמת, לתהות מדוע אנשי תקשורת כוולטר קרונקייט בוחרים להישאר בתפקידם שלושים שנה ויותר. אמירה שקל היה לסתור אותה בקביעה המתבקשת שאינני קרונקייט ו"מוניטין" אינו חדשות הערב של CBS. ראה, בין השאר, את העובדה שקרונקייט הגיע לסלע השחור בלימוזינה ואילו אני בדודג' דארט 76', מתנת בר און, שאכלה יותר שמן מדלק ושלקח כחצי שעה להחנות אותה בנפתולי החנייה הבלתי אפשרית מתחת לבניין מרצדס ברח' יגאל אלון 127.
אילו היה לי ספק בצדקתי וחשש לגיטימי שהמאמץ הגדול הנביט בי שגעון גדלות, הגיע לילה אחד, ב-1983 כמדומני, בו נפלתי שדוד מול הטלוויזיה בסוף יום העבודה, ונים לא נים שמעתי את ירון לונדון מקריא בפתוס החביב שלו טקסט שנשמע לי מוכר עד כדי חוסר נחת. עודי שואף ליקיצה מהירה זיהיתי שלונדון מקריא קטע מכתבה פרי עטי שהתפרסמה באותו חודש ובה תיאור ניו-ז'ורנליסטי רב דימויים שנושאה הצטרפותי לשר ביטחון-לבנון אריק שרון במושב האחורי של הוולבו שלו לקריית-שמונה. עם לונדון ישבו באולפן נחום ברנע ודורון רוזנבלום, סרבני-מסך מועדים, שבאו לשוחח עם מארחם על ז'אנר העיתונות החדשה בעברית שהייתי – כיצד לומר בנימוס - מהבולטים במחולליו. אלמלא היה הטקסט שלי העילה להתכנסות – ניחא. אבל חשבתי שהיה דבר-מה ברוטלי בלנהל את הדיון על גבי מבלי להזמין אותי. זו הייתה יותר מהתרסה. זה היה ניסיון השמדה, בעיקר משום שברנע ורוזונבלום הגיעו מ"כותרת ראשית". זה היה הלילה שבו הבנתי מה עלי לעשות כדי להישאר בחיים וכך עשיתי.
***
לפני שבוע בערך, במסגרת מסעותי בטוויטר, נתקלתי בציוץ ששבר את לבי. אין דרך אחרת לתאר אותו. מישהו בשם מיכאלי ציטט מטקסט שכתבתי לפני יותר מעשרים שנה ובו סיפרתי כי הארוחות הטעימות והמרתקות שאכלתי בחיי היו במחיצת אבי ז"ל שכבר אינו חי 34 שנים, במה שקראתי "בעמידה מעל הכיור". מיכאלי זכר את התיאור ההוא ומצא עילה להזכיר לי אותו. מה שנקרא כדור מסובב ברוח טובה. למיטב זכרוני אולי שבתי והזכרתי את הארוחות הללו פעם נוספת, אבל הן חרוטות בי עמוק, ימינה בבלוטת הדמע. הן היו רגע אינטימי בין אב ובנו משום שכאשר אתה אוכל בעמידה מעל הכיור, לרוב באישון לילה, אינך מבשל אלא בוחר את פריטי המזון הזמינים ביותר תחת ידך וכל עיסוקך הוא בקילוף, פריסה, מריחה, מזיגה ולגימה, מה שמשאיר זמן לקרבה נדירה ולשיחה טובה שהיא הדבר הקרוב ביותר לסם אמת.
ומכיוון שהיכנשהו בבית מסתובב צילום בודד המנציח אירוע כזה שעל פי חזותנו המשותפת אני ממקם אותו במחצית השניה של שנות ה-70' בדירת הסטודנטים שלנו ברחוב מקאליסטר בסאן פרנסיסקו בביקור הראשון של הורי. הציוץ האפקטיבי הנ"ל כמו המיילים הרבים שאני מקבל בשבועות האחרונים מאז הסופה הראשונה של החורף, נתפשים בעיני כקריסת סכר שנבנה ביני ובין הקוראים כל זמן שעובדת היותי מהגר שירתה את הפוליטיקה שלהם. הסכר החל לדלוף מתישהו כאשר הדיון בהגירה שינה ציביון – משהו בדבר מותר הבוטרגה על המילקי - עבר למושב אחורי והחרון הקדוש התנקז ממנו כאשר ישראלים מהזן הפטריוטי הגא החלו תוהים בקול רם להיכן מובילה דרכה של ממשלת נתניהו ומה ייצא להם מזה. אבל זה אינו טקסט פוליטי אלא טקסט על יחסים אישיים ואוכל. המזווה היהודי. הייתי רוצה לגלות מי דחף מהמרפסת את אשרף מרוואן אל מותו, אבל אני מסתפק בלהתכתב עם קוראי בנושאים שיש ביכולתי להוסיף להם.
תויוות חיינו. ימינה בבלוטת הדמע. איור: נעמי ליס-מיברג
דברים רבים השתנו ללא הכר מאז למדתי מאבי לאהוב נקניק הונגרי (Pick) פרוס דק, על לחם מיברג ששום דבר לא ישיב, וודקה מהפריזר, לקרדה טורקית אמיתית לפני שלמדו לרמות בלווינסקי, מלפפונים חמוצים מעשה ידי אמי ובירה קרה לצד הוודקה. כאשר שתינו בירה במסעדה או במזנון והבירה לא הייתה מחבית, ביקש אבי ממי שהגיש לנו לחטט בירכתי המקרר אחרי הבירה הקרה ביותר. הוא היה חופן אותה ומתרשם מהטמפרטורה ולא התבייש להחזיר שוב ושוב עד שבא על מבוקשו. הוא לא ידע לבשל, גם משום שבאותן שנים זה לא הסתדר בתודעתו של ישראלי לבנטיני, אבל הוא היה צייד המצרכים המיומן ביותר שהכרתי. זאת תכונה שהנחלתי לשלושת ילדי ולא עובר שבוע שבו אינני מתבשר מאחד מהם על קצב מוכשר, מכולת רוסית, דג מלוח, כריך וייטנאמי, בוריטו מכסיקני או מעדן שגילו. לימדתי שאצלנו במשפחה לא משחיתים דיבור על מה שיכולים היינו לקנות אלא קונים ומדווחים איך היה. גם את זה למדתי מאבי שלא היה איש עשיר אלא זעיר-בורגני ממוצע בעל העדפות מנומקות וגישה פזרנית לחיים. הוא לא דיבר על זה, את הדיבור אני שכללתי, אבל השקפת עולמו הייתה שכל ביס עלול להיות האחרון וכפוף להשקפתו זאת ניהל את חייו.
השנה האחרונה עומדת אצלנו בסימן הידוק חגורה מסיבי מסיבות המוכרות לכל קורא. רוב הזמן אין לי בעיה עם זה. אבל מתישהו לפני שבועיים בערך פקע בי משהו – את הצליל המתכתי ניתן היה לשמוע למרחקים – והחלטתי שאם אבי מת בן 55 ואני כבר בן 60, מה זה בעצם משנה כמה כסף אני חייב אם אני חי את חייו של מישהו אחר. על זה נהגתי לומר פעם שאין לי מכונית מפוארת, אינני יוצא לחופשות בברבדוס, שאין לאשתי תכשיטים ושמעולם לא הייתה לי חליפה. ככל שאני מזקין פחות טעים לי ומרגש אותי והמינימום שאני ראוי לו הם כמה פריטים במקרר שטעימים לי ושעל זמינותם אני רשאי לסמוך. כך החלה תנועה עירנית למדי אך לא היסטרית של כל מה שהיה חסר לי במזווה/מקרר וכאשר ירדו המים אחרי הסופה החלטתי לחלק עם קוראי את האינוונטר שעליו אני ממליץ:
אין חיים ללא חמאה ולא בגלל מרלון ברנדו. אני משתמש בחמאה מתוקה אירית בשם Kerrygold; בצרפתית בשם Isigny, שמפוזרים בה באיפוק גרגרי מלח אטלנטי וחמאת עזים בשם Delamere. בגלל פוילעשטיקים נכלוליים של המאפיה האיטלקית במהילת שמן הזית היוקרתי מאיטליה, עברתי לשמן זית ספרדי, קליפורני, יווני ופלסטיני. השמן האהוב עלי ביותר הוא צרפתי. הראשון במעלה Alziari הנפלא מניס ואחריו J. LeBlanc, יקרים אך מצוינים. למרות שחלפו עידנים מאז הדיון היאפי בחומץ בלסמי, תרומתו עדיין בתוקף. לא אוציא 100 דולר על בקבוקון בגודל של עדשת מגע אבל Fini ו-Villa Manodori טעימים וסבירים במחירם. אין כמעט רוטב פסטה שאתחיל מבלי להמיס בו כמה פילטים של אנצ'ובי בשמן זית ולצורך זה אני מסתפק ב-Ortiz הספרדי.
בניגוד לישראלים רבים אני אוהב מיונז ומאז המיונז ש-Best Foods מכינים עם שמן זית, הצריכה גדלה. פפריקה מתוקה וחריפה היא חובה בשקשוקה ואין מתחרה ל-Szeged ההונגרית. במגירת הטריות במקרר יש תמיד בייקון, רצוי Benton מארקנסו, שמוכן בעישון עם שבבי עץ תפוח. במדריך המתנות לחג שהופיע בסופשבוע שעבר ב"ניו יורק טיימס" ובו קטגוריה נרחבת של אוכל, הייתה המלצה על ההאם של Benton. מי שנכנס לאתר גילה שאין האם ולא היה ובהתכתבות עם בעל הבית הסתבר שלא היה ערוך להתנפלות שהטיימס חולל וסחורה לשנה אזלה ביממה. המלצה על גבינות היא משימה כבדה. גם משום שגבינות טובות הן עונתיות וגם משום שזה תחום מופקר לחלוטין מבחינת האיכות והמחיר. אבל המינימום שאתם רוצים בהישג יד במקרר הן: מוצרלה, פרמזן רג'יאנו, פטה (צרפתית או יוונית), פקורינו די טוסקנו, מנצ'גו ורוקפור. ביצים טריות ממקור טוב, רצוי מקומי, אינן עניין לחסוך בו. ביצים ללא ייחוס מגיעות ממקורות שאינכם מכירים ואף פעם לא תדעו כמה זמן היו בדרך. ביצים מקומיות שקונים מהלולן הסמוך או בקואופ ולא משנה אם קוראים להן Free Range או מנקרות הדורה, הן אלה שיזכירו לכם מדוע תפסה הביצה מקום כה נכבד בחיינו.
בשנים האחרונות חלה התפתחות גדולה שהגיעה זמנה בנושא המלח והוא יותר מהמלח האנונימי שבו היינו ממליחים כל דבר. גם במלח מומלצת מתינות ואין סיבה לרכוש מלח ורוד מההימלאיה בעלות של אונקיית זהב. מלח צרפתי כמו Le Daumier De Camargue המצוין או Muldon מעושן תמצאו באמזון. אגב אמזון, אגף הגורמה שלהם משודרג כל הזמן ומאגד פריטים רבים המאפשרים רכישה מרוכזת במקום אחד. כולם אצלנו חולים על רטבים חריפים והבולטים ביניהם, למרות שבמקרר יש עשרות, הם Sriracha, Tabasco בטעמים שונים, Cholula והחריפים של Gabbi’s. מכיוון שאין חיים ללא מחמצים אנחנו נעולים על קימצ'י קוריאני מאת Gold Mine Organic, מחמצים הודיים של Patak’s ומלפפונים חמוצים, סלרי, עגבניות ירוקות, לפת ופטריות כבושות מה-Pickles Guys מניו יורק. מצאתי שלימונים כבושים משפרים את טעמם של כריך טוניסאי וסביצ'ה והטובים ביותר שגיליתי הם Moulins Mahjoub.
באשר לנקניקים: החוק האמריקאי אוסר על יבוא נקניקים שאינם נתח של בשר אחד אלא עירוב של מרכיבים שונים ולמרות התקדמות משמעותית בנקניקים תוצרת אמריקה, הם עוד לא שם. לכן אני מעדיף לקנות נתחים של פרושוטו או Jamon ספרדי, עניין יקר שאינו חובה. אחד היצרנים המקומיים נקרא La Quercia והקופה, לומו והפרושוטו שלו מצוינים. בכל שקשור לשמאלץ הרינג, סלמון מעושן ודגים מעובדים, הכתובת הבלעדית היא Russ & Daughters מניו יורק. העגבניות המשומרות הטובות הן מאיטליה. המבחר גדול ואיכותי אך קשה להתחרות ב-San Marzano בקופסה הצהובה. האריסה מרוקאית של Mina. צ'וריסו של Palacios. נקניקיות של Neiman Ranch. רוטב סטייק של Chimicurri by Gaucho. אלכוהול חובה: טקילה Heradura, וודקה Tito’s’, גראפה Nardini. קפה Graffeo ו-Corsica.
***
כאמור, אינני יודע מי הרג את אשרף מרוואן ובראי ההיסטוריה ספק אם זה חשוב. אבל הקשר האינטימי ביותר עם ילדים וקוראים הוא כזה שבמסגרתו ניתן לזלול יחד מעל הכיור.