ועדת השחרורים של שירות בתי הסוהר החליטה השבוע לנכות שליש מעונש המאסר של אתי אלון ולשחררה הביתה. אלון, הפקידה שהביאה לקריסת הבנק למסחר, חשפה את מערכת שמירת הסף, ובראשה הפיקוח על הבנקים, במערומיה. ההחלטה על שחרורה לא התקבלה כלאחר יד. שנה וחצי קודם לכן דחתה ועדת השחרורים בקשה דומה.



גם בימים אלה, לאחר שכבר הוחלט לשחררה, המהלך נותר במחלוקת. נפגעי הבנק, שאיבדו לדבריהם את כל חסכונותיהם, דורשים שהנוכלת תשלים את תקופת מאסרה עד תום. הכעס ברור אבל הטענות מצדיקות בירור. הלקוחות הפרטיים שהחזיקו בבנקלמסחר פיקדון קיבלו על פי החלטת בנק ישראל 95% מכספם, אף שאין בישראל ביטוח על פיקדונות. גם בפרקליטות המדינה לא רוו נחת מהחלטת השחרור המוקדם ומתכננים לערער. אחרי הכל, לא כל יום קמה פקידה אחת וגורמת לבנק נזק של 254 מיליון שקלים ולקריסתו.



התנועה לאיכות השלטון מצדה פנתה ליועץ המשפטי לממשלה וקראה לו לערער על ההחלטה. על אלון נגזרו 17 שנות מאסר, עונש חסר תקדים גם על פי הנורמות המחמירות של היום ובוודאי על פי הנורמות שהיו כאן לפני עשור. זה העונש החמור ביותר שנגזר אי פעם על עבריין פיננסים, וכאלה לא חסרים. אלון נענשה בחומרה יתרה בהשוואה לעונשים שקיבלו קודמיה בגין תעלוליהם הפיננסיים. קחו לדוגמה את הנהלת בנק צפון אמריקה שקרס כ־ 15 שנה לפני הבנק למסחר בעקבות מעילה.



המנכ"לית הדסה מונסה קיבלה אז חמש שנות מאסר בלבד. מנכ"ל הסניף בירושלים משה שטרן, שהורשע בגניבת 15 מיליון דולר, קיבל שבע שנות מאסר. עוד קודם לפרשת בנק צפון אמריקה המערכת הבנקאית כולה קרסה בעקבות ויסות מניות הבנקים, וגם אז מנהלי הבנקים יצאו בזול. אף מנכ"ל בנק לא מצא את עצמו מאחורי סורג ובריח. אלון היא הש"ג הקלאסית. המנכ"ל, יו"ר הדירקטוריון וחברי הדירקטוריון לא נאלצו לבלות אפילו יום אחד בכלא. שומרי הסף - מבקר הפנים ורואי החשבון - נרדמו בשמירה אך לא שילמו על כך בפלילים.



אלון, הצעירה מחולון, שילמה את המחיר עבור כולם אבל לא התחמקה מאחריות. היא שיתפה פעולה, שיחזרה את מעשיה ונשלחה לכלא. על פי הדיווחים, היא התנהגה למופת והביעה חרטה על מעשיה. באותם ימים ממש נכנס לכלא שודד הברינקס, שגנב לפני מעל לעשור כחמישה מיליון שקלים. הוא השתחרר לפני חצי שנה לאחר שריצה 11 שנות מאסר מבלי להחזיר את הכסף.



כמעט ולא נשמעו טרוניות על שחרורו. ככל הידוע, אלון לא לקחה את הכסף לכיסה. היא פעלה על פי הנורמות שהיו מקובלות בהיררכיה המשפחתית שממנה הגיעה ונענשה על כך. היא הדוגמה לאסיר שחייב לקבל הזדמנות לשקם את חייו. הרי ברור שהיא לא תצורף לעתודה הניהולית באחד הבנקים, לא תתקרב לקופה בסופר או למקצוע הכרוך במגע במזומנים ותחליפיו. נכון שוויתרו לה על שש שנות מאסר. נכון שהיא פגעה קשות בציבור ולמרות כל אלה, האמרה ייקוב הדין את ההר אינה תופסת אצלה. לאנשי הפרקליטות מומלץ לנקוט בחמלת בית הלל, לוותר על הערעור ולהניח לה.