הפריימריז בליכוד: ראש הממשלה יכול להרשות לעצמו לחייך

בסך הכל, בנימין נתניהו יכול לצאת מרוצה מהפריימריז. ככה זה כשבאים עם מעט ציפיות. הפיגוע האלקטורלי לא קרה, השד אינו נורא כל כך, ולמרות שרשימת הליכוד מזכירה קצת חלון ראווה של חנות כלבו בימי הקומוניזם ברוסיה (סחורה דלה, צפויה ומאובקת), הרי שהתוצאות הסופיות טובות בהרבה ממה שיכולות היו להיות.
 

הישגי נתניהו: הוא נפטר, אחרי שנים ארוכות, ממשה פייגלין, שהגחיך אותו בכל פעם מחדש בהתמודדות על ראשות התנועה ובהחדרה המחתרתית של אלפי מתפקדי יש"ע שניסו לבצע השתלטות עוינת על מפלגה לא להם. פייגלין בחוץ, כי הליכודניקים הוכיחו שהם תאבי חיים. נתניהו הצליח לשמור, איכשהו, על נאמניו שטייניץ ואקוניס, גם בוגי יעלון שרד יפה ואת הפתעת המחזור סיפק צחי הנגבי, שחוסל בכל החיסולים אבל לעג לכל המספידים. בסך הכל רשימה סבירה לגמרי.
 

אבל יש לנתניהו גם כישלון בולט אחד בפריימריז הללו. מירי רגב, האישה והשכונה, האופוזיציונרית הצעקנית, הרדודה והגסה, עם הכפיים והעילגות המובנית, אבל גם עם הלהט החברתי האותנטי, עשתה לנתניהו בית ספר וגרפה מקום שלישי. זו שנתניהו תמך בה מול רגב, ציפי חוטובלי, נדחקה למקום לא ריאלי. 
 

לא שאני מבין לגמרי את מתפקדי הליכוד בנקודה הזו. חוטובלי, למרות מיקומה בנקודה הקיצונית הימנית של הליכוד, הביאה לא מעט כבוד למפלגה הזו. רהוטה, מנומקת, מכבדת ומכובדת, אידיאולוגית טהורה אמיתית, אבל בחוץ. רגב, שאוצר המילים שלה, להערכתי, הוא עשירית משל יריבתה, אבל הווליום גבוה בהרבה, היא המנצחת הגדולה, חורצת לשון מול נתניהו ומאיימת בהפיכה אם לא ימנה אותה לשרה. נראה אותו עכשיו משאיר אותה בחוץ. אגב, הניצחון של רגב מיוחס למעורבותו של גדעון סער, הפטרון הפוליטי שלה, שלמרות פרישתו ניסה להשתעשע עוד קצת על חשבונו של ביבי. ניסה, והצליח. מבחינת נתניהו, זה עלול להיות שעשוע דמים.
 

מי שכמעט נפלט יחד עם פייגלין הוא מלך הפוקדים חיים כץ. אני שמח שכץ הצליח להידחק בסופו של דבר לרשימה, כי הוא חבר כנסת חברתי מצטיין. אבל נדמה לי שגם הוא הבין שלכל תעלול יש גבול ושהשימוש שלו באלפי עובדי התעשייה האווירית כדי לייצר מנוף לחץ פוליטי ולשלוט במפלגה שלמה, תם זמנו. כץ הפגין אדנות והתנשאות על המפלגה שלו ומרוב שהמליך מלכים ותפר חליפות, כמעט קיפד את ראשו. הגיע הזמן לשים קץ לחופשה ללא תשלום הארוכה ביותר בהיסטוריה של דיני העבודה, זו שכץ לקח מהתעשייה האווירית. המשחק הזה צריך להיגמר.
 

ביום שלישי בערב פגש גדעון סער את יולי אדלשטיין באירוע חברתי בירושלים. מדובר בערב הפריימריז, כזכור. סחתיין, אמר סער לאדלשטיין, אני אוכל להעיד אחר כך שלפחות היית קר רוח. אם אתה מרשה לעצמך לא לחרוש את השטח הערב, אז כנראה שהמצב מצוין. אדלשטיין לא נכנס ללחץ. הוא הגיע לאירוע הישר ממעמד התפטרותו הרועמת של אריה דרעי, ואמר לסער: תראה מה זה גדעון, איך שאתה עזבת, אני נכנסתי במקומך לרשימת החיסול של ישראל כץ. אה, ענה סער, אם ככה, אז אל תדאג. הייתי ברשימה הזו הרבה שנים, זו סגולה למקום ראשון.
 

סער פספס רק במקום אחד. אדלשטיין, בהפתעה רבתי, גמר שני. הישג יפה, שמבוסס על היעדר התנגדויות. בדיוק כמו כחלון ב-2006. אדלשטיין לא מסכן אף אחד, מתכוון להישאר יו"ר הכנסת, ולכן הצליח להתגנב לאן שהתגנב. את הקופה כולה גרף גלעד ארדן, שסיים ראשון וקיבע את מעמדו כיורש היחיד של סער. האם זה אומר שגם ארדן יפרוש בקרוב? בהחלט יכול להיות. נתניהו לא סובל כוכבים גדולים לידו. כמו שהבריח את כחלון ואת סער ורבים אחרים לפניהם, כך הוא עוד עלול להבריח את ארדן. 

הבעיה של נתניהו נכון לרגע זה היא יאיר לפיד. נאום ה"מושחתים נמאסתם" של לפיד, אתמול אחר הצהריים באירוע של "יש עתיד", יכול להיות נאום מכונן. לפיד נכנס באבי-אביהם של כולם, כולל אחיו לשעבר בנט, וכולל בוז'י, אבל את הסכין החדה ביותר שמר לבטן של ביבי. לפיד הלך לנתניהו על הראש, בלי לעשות חשבון, בפעם הראשונה. מהגלידה פיסטוק דרך רהיטי הגן דרך המטוס דרך המים בבריכה. לפיד נהנה מהעובדה שהרקורד של "יש עתיד" נקי לגמרי. מצד שני, עד לפני רבע שעה כל זה לא הפריע לו לשבת ליד נתניהו בממשלה.
 

לפיד מאורגן היטב ועמוס בכסף, תודות למספר המנדטים הגבוה של "יש עתיד" ולניהול נכון. הקמפיין שלו יהיה בעל שתי זרועות. הראשונה תנסה להסביר לציבור "מה עשינו". אגב, "יש עתיד" עשתה לא מעט (וגם כשלה די הרבה). הזרוע השנייה תלך על "מושחתים 2014 נמאסתם", בכל הכוח. לפיד קרוב לליברמן, אבל אי אפשר להכחיש שהחקירה נגד בכירי "ישראל ביתנו" באה לו טוב. לפיד לא ירחם על הרצוג ולבני, יש לו ציטוטים טריים של טרכטנברג, המועמד לשר אוצר, מתבטא בזכות העלאת מסים, והוא ישתמש בהם. 
 

לפיד לא בונה על הממשלה הקרובה, הוא חושב שהיא תהיה "ממשלה איטלקית", זאת אומרת ממשלה שתחזיק מעמד שנה-שנתיים, כמו הממשלה האחרונה. הוא בונה על זו שאחריה. הוא נחוש ללכת לביבי על הראש, כל הדרך, עד הסוף. זה קצת מאוחר, אבל מבחינתו עדיף מאוחר על אף פעם. נדמה לי, כפי שכבר כתבתי כאן לא פעם, שלפיד הוספד קצת מוקדם מדי. הוא כאן כדי להישאר, והוא נשאר.

הרבה תקציב, הרבה אנרגיות ומטרה אחת ברורה: ראש הממשלה. יאיר לפיד. צילום: אלעד גוטמן
 

היה היו שני חברים. אחד רוסי, אחד מרוקאי. שניהם "בני מיעוטים". אחד ייצג את מיליון בני העלייה הרוסית הגדולה שחשו זרות וניכור בלבנט בכלל, בישראל בפרט. השני מייצג מאות אלפי ישראלים ספרדים, מסורתיים, חלקם נולדו כאן, חלקם עלו מארצות ערב ואחר כך שולחו במשאיות להפריח כל מיני שממות בפריפריות, ועדיין מתדפקים על דלתותיה של ישראל הראשונה. 
 

אביגדור ליברמן ואריה דרעי. היו ימים, בהם שני אלה ניהלו את המדינה. היו אלה ימיה העליזים והמיוזעים של הקדנציה הראשונה של בנימין נתניהו, בין 96' ל-99', כשרוב העוצמה הפוליטית רוכזה בידיהם של איווט ואריה. הם הפכו לחברים קרובים. אחר כך הצליחה המדינה לשגר את דרעי לתקופת אוורור בבית הסוהר, והוא נעלם. ליברמן, שגם אותו מנסים לשגר לאותו מקום כבר הרבה זמן, העדיף לפרוש ביוזמתו. הוא אמר אז, למי שאמר, שאי היכולת של נתניהו לקבל החלטות היא סכנה לביטחון המדינה, שם את המפתחות על השולחן והלך.
 

שניהם חזרו. ליברמן מהר, דרעי לאט לאט. ליברמן הביא ב-2009 15 מנדטים, דרעי עוד הספיק להביא 17 מנדטים אחרי שהורשע, אבל יצא לגלות קלון ארוכה. ליברמן הפך בינתיים לשר חוץ, צלח אי אלו חקירות, התבגר, התמתן, והחליט שהגיע לפרקו. זה הזמן לעלות קומה. בינתיים, דרעי הצליח, במרפקים, שיניים וציפורניים, להשלים את שובו. מרן, רועה הצאן הבלתי מעורער של הקהל שלו, הלך לעולמו. לכאורה, הגיע זמן דרעי. להוכיח את עצמו, בזכות עצמו. לכאורה, הגיע גם זמן ליברמן. 

המציאות טפחה על פני שניהם בשבועיים האחרונים עם נבוט גדול. שניהם נמצאים, נכון לרגע זה, במאבק קיום. דרעי התפטר מהכנסת ושוקל את עתידו. ליברמן מתמודד, ערב בחירות, עם חקירה משטרתית נרחבת ומתוקשרת בתוך "ישראל ביתנו".
 

אגב, הם עדיין חברים קרובים. למרות ניגודי האינטרסים, למרות ההתנגשויות הטקטיות (ליברמן הוא זה שהשאיר את דרעי באופוזיציה אחרי פיטורי לפיד ולבני לפני כמה שבועות), למרות הכל. האחווה המיוחדת שיש ביניהם, אחוות ילדי חוץ בקיבוץ, תישאר שם תמיד.

נתחיל עם דרעי. ביום ראשון, עשרים לפני שמונה בערב, הוא קיבל את הבקשה לתגובה מערוץ 2, לקראת שידור קלטת הנפץ. זה לא שדרעי לא ידע שיש הקלטות. הוא ידע. ועדיין, כשזה קורה, זה קורה. מיד אחרי שידור הקלטת, קיבל דרעי מסרון מאחד מיועציו: בומרנג. התחושה הייתה שמישהו הלך כאן צעד אחד יותר מדי. מישהו טיפס כאן גבוה מדי. כמיליון ישראלים הלכו אחר ארונו או התאבלו על מרן הרב עובדיה יוסף. למאות אלפי ישראלים יש בבית תמונה שלו, או תמונה איתו. והנה הם רואים אותו פתאום בבית, עם השלייקעס, ברגליים מפושקות, מדקלם אחרי בנו וכלתו כל מיני מסרים ששותלים בפיו. מרן התגלה כמריונטה.
 

בהמשך אותו לילה, קרוב לחצות, הגיעה חבורה קטנה של גברים לאתר נידח במרכז מסחרי קטן באזור התעשייה של יבנה. היו שם דרעי, זמר הבית שלו בני אלבז ושלושת אנשי הקמפיין הקרובים ביותר. הם נכנסו לאולפן הקלטות קטן, שם טרח אלבז על השיר החדש, "אבא מה עשו לך". קמפיין נולד. אחרי כשעה, נשאר אלבז לבדו באולפן והחל להקליט. דרעי ואנשיו יצאו החוצה להמשך התייעצויות. האסון איתו התמודדו בתחילת הערב, נראה פתאום כמו מנוף. הם ביזו את מרן, הם חצו קו אדום, הם ישלמו על זה. לפני פיזור, בשעה 1 וחצי, דיבר דרעי עם אנשיו. עיניו היו חצי עצומות, כעיני הוגה דעות שמפליג בדמיונותיו, והוא אמר להם "יאללה, יוצאים לדרך. מחר נשיק את הקמפיין הזה. יש לי עוד רעיונות. יהיה בסדר".
 

למחרת בשמונה בערב הוא התפטר. מה קרה בין יום שני לפנות בוקר ליום שני בערב, שהפך את דרעי מלוחם השש אלי אתגר, למי שמעדיף להרים ידיים ולהיכנע? לכאורה, ביום שני קרו לדרעי רק דברים טובים (יחסית). הקמפיין הושק והצליח. השיר הופץ ויראלית והפך להיט בן-רגע. השיח השתנה לגמרי ועבר מדברי הרב עובדיה על דרעי, להתפטרותו של דרעי. אלי ישי הצליח במה שרבים נכשלו לפניו, ואיחד את המשפחה המשוסעת והמרוסקת של מרן, עד כדי גרירתם המשותפת אל הקבר ביום שני בצהריים.
 

אז למה דרעי פרש בכל זאת? בהתחלה, היה נדמה שזה צעד טקטי. אחר כך, כשהוא נעלם וחברי מועצת החכמים לא הצליחו לאתר אותו, התחילו גם אנשיו להבין שזה רציני. בשעה שהדברים הללו נכתבים, הרצינות מתפוגגת קצת. ההערכה, נכון לעכשיו, היא שדרעי יחזור מתישהו. בשבוע הבא, בעוד שבועיים, שלושה. זה יקרה אם הוא ישתכנע שזה מה שהציבור רוצה, הוא יחזור. בתנאים שלו.
 

ובכל זאת, התהליך שעבר על דרעי אותנטי לגמרי. הוא לא ליהק את עצמו לתפקיד שק החבטות. הוא הזדעזע מהביזוי של מרן ומהעובדה שהוא, בעקיפין, אחראי לו. הוא לא חזר לפוליטיקה כדי לעמוד בראש מפלגה מרוסקת של 4 מנדטים. הוא יודע שביבי בוחש בש"ס ומתדלק את אלי ישי. הוא מבין את החשש של נתניהו והוא מכיר את עוצמתם של הכוחות שמתגייסים בעקבות נתניהו כדי לתקוע טריז בברית שיכולה להפיל את ביבי (ליברמן-כחלון-דרעי). נמאס לו. אגב, אם הוא בכל זאת יחזור, הוא ישתדל לנקום.

ביום שני בבוקר הבין דרעי שהמדרון החלקלק אליו נדחפה ש"ס לאחר מות מרן, עלול להפוך לזירת ריסוק. המאבק מול ישי הפך את המפלגה לזירת תככים, גידופים, תרגילים מלוכלכים והשמצות. מילא, אם כל זה היה נעשה כשהמפלגה בשלטון, אבל האופוזיציה גם כך לא גורמת תענוג גדול לשסניקים, אז בשביל מה לו כל זה? אני לא רוצה להיות במקום הזה, אמר דרעי לעצמו, אני לא פוליטרוק, אני לא מחפש סידור ומשכורת, יכול להיות שהקלטת הזו ניפקה לי את הסימן, את הרגע המתאים להגיד די. 

  יחזור, בתנאים שלו. אריה דרעי מגיש את התפטרותו מהכנסת. צילום: דוברות הכנסת

מאז מות מרן, עברה עליו תקופה קשה. ישי נתן מלחמה ודרעי מצא את עצמו כמעט לבד. ח"כים ישבו על הגדר, רבנים גמגמו, ישי הצליח לתקוע טריז בלבה של המפלגה ולערער את היציבות. מסביב כולם סמכו על דרעי, שיידע לטפל בישי ולהסתדר, אבל דרעי הוא לא מה שהיה פעם. זה לא הוא, זו הזירה שהשתנתה. פעם, מספיק שקפצת רגע לאולפן של נסים משעל, או נתת ראיון לרפי ברדיו, והקסם הישן היה פועל. היום, מדובר באוקיינוס גועש של אתרים, תככים, ספינים וספינולוגים שאף אחד, גם לא דרעי, יכול לרסן או לשלוט בהם. המפלצת החדשה הזו גדולה מדי. 
 

דרעי התהפך על משכבו כל אותו הלילה, שאחרי שידור הקלטת בטלוויזיה. בטנו התהפכה עליו. בשש וחצי בבוקר החליט שהוא פורש. הוא כתב לעצמו מכתב ארוך ומייסר. עמודים על עמודים של כתב צפוף. הוא כתב שם על כל מה שעבר עליו ב-13 השנים האחרונות. דברים קשים, חריפים, זועמים. אחר כך, לפני הצהריים, הוא קרא לרעייתו יפה, ישב איתה במשרד וסיפר לה על החלטתו.

אחר כך קרא שוב את המכתב האישי הארוך, התבייש קצת, וקרע אותו לגזרים. ואז כתב, ברגע האחרון, את המכתב השני. אם גרפולוג ינתח אותו, אמר למישהו אחר כך, יבינו שזה אמיתי. שאני לא מבלף. שככה אני מרגיש. 
 

הוא קרא לנהג שלו, נתן לו את המכתב ושלח אותו למועצת החכמים. למחרת ניסה לנוח קצת. ביום רביעי עלה צפונה, להתבודד. דבר שהוא אוהב לעשות מדי פעם. ומה עכשיו? נחיה ונראה. אם יקום גל ציבורי ואם תבוא קריאה אמיתית ואם תהיה תחושה של זיכוך ושל תיקון, יש מצב שהוא חוזר. אם צריך להמר כאן, אני מהמר שדרעי חוזר. אבל למי שחס על כספו, לא כדאי להמר בקמפיין הבחירות הנוכחי על כלום.
 

לטלנובלה הזו יש גם צד מגוחך. למשל, כשאחד מבניו של הרב עובדיה, גדול בתורה לכאורה, מנופף באצבעו וזועק שאסור לבצע הקלטות סתר, זה כתוב גם בתורה! וואלה. אז מה אתה צועק? הכתובת שלך היא אחיך משה ואשתו יהודית. כאן קבורים זרעי הביזוי של מרן, מכאן צמחה הרעה. הצמד הזה, ששלט בש"ס שנות דור דרך היותם בני ביתו ושמשיו הסמוכים של מרן, ניסה להפוך את מרן לנכס מניב, גם אחרי מותו.
 

הם הקליטו וצילמו את הרב הקשיש סביב השעון. מה שהם לא צילמו והקליטו, זה את ההכנות. איך הם משננים בפניו ומדברים על ליבו ומסיתים אותו ומפמפמים אותו, עד שהוא בשל וראוי ומוכן, ואז נפתחת המצלמה והקלטת מוקלטת. הנכסים האלה נמצאים על המחשב של הכלה, יהודית יוסף. משם, הגיעו לערוץ 2. לא דרך דרעי, אלא דרך אלי ישי ואנשיו, שנדמה לי קפצו כאן קפיצה נחשונית מדי, תלולה מדי, אל בריכה ריקה.
 

מסכן מרן. באמת. לא מגיע לו. הביזיון, מקורו בבית פנימה. כבוד בת מלך, וגו'. במאמץ הנואש של משה ויהודית לשמר את כוחם גם ביום שאחרי ולייצר לעצמם ימ"ח עמוס בקלטות סחיטה פוטנציאליות, הם זרעו רוח וקוצרים עכשיו סופה. מה הפלא שישי בפאניקה, מכנס מסיבות עיתונאים, נואם בפני 30 פעילים (ומאה עיתונאים) ומצהיר ש"זו אינה דרכי". לישי הוצע המקום השני. אגב, כשדרעי חזר, הוא הסכים לקבל את המקום השני. ישי סירב. הוא רצה מחצית מש"ס. הוא רצה להרכיב את הרשימה בשיטת הריצ'רץ', אחד שלו ואחד של דרעי. הוא רצה יותר מדי, אולי בגלל שהוא ידע שיש לו מחסן מלא כל טוב. 
 

מה שהוא לא העריך, זה שהכל-טוב הזה יהפוך לשורש כל רע, לפצצת מצרר גרעינית שתקים עליו את כל שוחרי מרן לדורותיהם. ויש הרבה. בסך הכל, אלי ישי הוא בחור טוב. הוא זה שניקה את האורוות אחרי שדרעי הלך לבית הסוהר. הוא זה שהיה נאמן, ועבד קשה, ושירת בנאמנות. זה מובן שהוא חש נבגד, בדיעבד. זה מובן שהוא חש מקופח. מבחינתו, הוא הספרדי ודרעי האשכנזי, המורם מעם, זה שלמד בישיבת חברון המיוחסת ונועד למלכות מקטנות. ישי קצת התאהב בתפקיד הזה, שיש בו שורשים של אמת, אבל הוא לא רלוונטי לפוליטיקה. נדמה לי שאם יכול היה להתחרט היום, היה מתחרט.
 

מה שישי ניסה לעשות השבוע, זה להטיל ספק בעובדה שהרב עובדיה, מרן בכבודו ובעצמו, מינה את דרעי למנהיג ש"ס בצלילות דעת. הספק הוטל, אבל גם הוסר. אם יהיה צורך, יש את אריאל אטיאס שהיה גם הוא בתוך החדר, ויוכל להעיד (שדרעי מונה בצלילות).

אגב, על פי אחת הגרסאות, אטיאס היה בחדר גם כשהוקלטה הקלטת ששודרה בערוץ 2 ביום ראשון. זה לא היה מחזה חריג. כל מי שהסתובב בבית הרב הכיר את מפעל ההקלטות הזה מקרוב. נדמה לי שמשה ויהודית יוסף הקדימו את שולה זקן בכמה שנים טובות. זו היא התלמידה שלהם, ולא להיפך. מי שחזה בקלטת ששודרה, ומכיר את אלה שלא שודרו, יודע לספר איך מדובבים את הרב, איך מקריאים לו קטעים מכל מיני כתבות, פתאום מדברים איתו על אוסלו, כדי להוכיח שדרעי תמך על דעת עצמו, מכינים את כל הגרסאות ואת כל הביטחונות ליום שאחרי, בו יוכלו לסחוט כל מי שירצו מכל כיוון. 
 

כמה מכוער, כמה מרושע, כמה מוכיח שאסור לערב דת בפוליטיקה, שמקומו של מרן היה בבית המדרש ובבית הכנסת, ולא בכנסת.

הגענו לליברמן. ביום שלישי הקרוב הוא יעשה הערכת מצב מפוכחת. ביום שני הוא יקבל סקר שהזמין אצל מינה צמח, סוקרת שאין לה יחס מועדף אליו. סקר עומק מושקע, שייתן לו מושג איפה הוא עומד, אם בכלל. הוא יקיים התייעצויות עם אנשיו הקרובים ועם בכירי "ישראל ביתנו" (אלה שלא חשודים) בימים הקרובים. הוא יצטרך להחליט. בשיחות סגורות, הוא משתמש בימים האחרונים לא מעט בדימוי ההוא של ז'בוטינסקי, "גאון ונדיב ואכזר". את הגאון הוא שינה, ומסתפק בחכם. זה מה שהוא צריך להיות עכשיו, ליברמן. חכם, ונדיב, ואכזר. הוא שם דגש על האכזר.
 

מה פירוש אכזר? פשוט מאוד: אם הוא ישתכנע, לאחר בדיקה משפטית, שהחומרים נגד המקורבים החשודים שלו מוצקים ואמיתיים, הוא לא יהסס להניף את הגרזן. פרשנות: הגיבוי לפאינה קירשנבאום יכול להיעלם בכל רגע. ליברמן עוד לא שמע את הצד שלה. את צד ההגנה. גם אנחנו לא. אבל הוא לא מספר לעצמו סיפורים. הוא מבין שזה רציני. אם יהיה צורך להדיר אותה מהרשימה לכנסת, זה יבוצע. בדרך הליברמנית המקובלת.
 

אבל הוא גם עקבי בביקורת שהוא מטיח במשטרה ובפרקליטות. נכון לעכשיו, זה מצליח לו. השבט הרוסי, שהיה בהליכי פירוק, מתייצב מחדש, לפחות חלקית, מאחוריו. 8 או 7 מנדטים שקיבל בסקרים האחרונים מעודדים אותו. "משפט הרוסים", זה היה מסר הכנס הגדול והמוצלח שקיים השבוע באריאל. בחזרה לימי סטאלין. זה הצליח. אבל להצלחה הזו יש מחיר. החלום של ליברמן, לפרוץ למרכז, להגיע לפרקו, להפוך למבוגר האחראי, התנפץ בשלב הזה תחת החקירה. לא, הוא לא מתכוון לשבור ימינה חזק. הוא רואה את עצמו כמי שנמצא בימין כל הזמן, והוא לא מרגיש צורך לתרץ תירוצים. הוא התנפל השבוע על נתניהו, שהחזיר את חברון והצביע בעד ההתנתקות, ואחרי כל זה העז לקרוא לאיווט שמאלן. תחושות הנקם שלו בעניין נתניהו רק צמחו בשבועיים האחרונים. אבל כרגע, הוא לא ב"מוד" של נקמה. הוא עוסק בהישרדות.
 

החקירה נגד בכירים ב"ישראל ביתנו", כבר אמרתי, נראית רצינית, מתועדת, ממוסמכת וחמורה. אבל טענתו של ליברמן על "איפה ואיפה" מוצדקת גם היא. ראשית, אי אפשר להתעלם מהעובדה שבכל קמפיין בו הוא היה מעורב, הייתה חקירה כזו או אחרת נגדו או נגד מקורביו. שש פעמים זה קרה עד היום. הטבלה אינה משקרת. זה מתכתב עם מה שאמר ביום ראשון באריאל, שחלם חלום ובו בכירי המשטרה מטכסים עצה "איך להפטר מהרוסי הזה". 

אבל יש דברים מדאיגים יותר כאן. אחד מהם, הוא דפוס ההתנהגות של הפרקליטות במקרים שאינם ליברמן. מני נפתלי, למשל. אב הבית בבית ראש הממשלה, שהגיש תביעה נגד המדינה ונגד משפחת נתניהו. פתאום, הפרקליטות מבקשת לדחות את הדיון עד אחרי הבחירות, כי "זה רגיש". הדרישה של הפרקליטות מחוצפת, נגועה בשחיתות, מקוממת. זה דגל שחור ענק שמתנוסס מעל הבית בו יושבים יהודה וינשטיין ושי ניצן. אבל זה עובר בשקט, בית המשפט דוחה את הדיון לאחרי הבחירות, ואין פוצה פה ומצפצף. 
 

משמעות הדבר היא שהציבור חייב לדעת לפני הבחירות אם יש מושחתים בישראל ביתנו, אבל אסור לו לדעת, לפני הבחירות, מה קורה בתוך בית ראש הממשלה (למני נפתלי עדויות וראיות רבות לשחיתות). הפרקליטות נוהגת כפי שנוהגים בני השבטים ברפובליקת בננות אפריקנית נידחת. ועושה את זה בלי בושה.
 

ליברמן גם מתקומם מול התקשורת, שמכנה את הפרשה האחרונה "פרשת ישראל ביתנו". כאן הקייס שלו פחות מוצק. הוא יודע לספר שגרשון מסיקה, אחד הכוכבים הראשיים של הפרשה, הוא בכלל אחד האנשים החזקים בליכוד. זה נכון. יש נוספים. ויש גם כיוונים שקשורים ל"בית היהודי". אבל למרות כל זאת, הליבה של הפרשה הזו מסתובבת ב"ישראל ביתנו". אצל הבכירים ביותר, והמקורבים ביותר לבוס. עם זה יצטרך ליברמן להתמודד באמת, וזה יקרה באמצע השבוע הקרוב. הכל אפשרי.

משהו אופטימי לסיום: הקוראים הקבועים שלי מכירים את צגה מלקו. כתבתי כאן עליה פעמים רבות. היא אישה, אם חד הורית, משכילה מאוד (שני תארים), עיתונאית ומנהיגה בקהילת היהודים שעלו מאתיופיה, שהפכה גם לסיפור הצלחה מסחרר כשמונתה למנהלת רשת א' ב"קול ישראל", לאחר שנים רבות של עבודה עיתונאית מוצלחת ברשות השידור.
 

עד שהגיעו האדונים יוני בן מנחם, מנכ"ל הרשות, ואמיר גילת, היו"ר. שני אלה, בשיתוף פעולה של מנהל הרדיו דאז מיקי מירו (המכונה "זירו"), זרקו אותה מהתפקיד. למה? באמת לא כדאי להסביר כאן למה. לא הייתה סיבה מיוחדת. סתם ככה, וגם בגלל שבאיזה ראיון טלוויזיה בערוץ הייעודי לאתיופים היא הביאה מרואיין מהשמאל בלי שהיה מולו מרואיין מהימין (כי המרואיין שאתו סגרו התחרט ברגע האחרון). הכפישו אותה, הדביקו לה אישומי שווא, עינו אותה ונלחמו בה כאילו צגה היא האחראית לפרצופה של רשות השידור ולכשליה.
 

עוזי גדור, ישראלי יקר שהקדיש חלק מחייו לקליטת יהודי אתיופיה, היה הראשון שסיפר לי את הסיפור הזה. נרתמתי למאבק של צגה, שהתנהל לאורך תקופה ארוכה, אבל בסוף היא הפסידה למנגנוני הרשע וכהונתה הופסקה. 
 

היום, באיחור רב, הושלכו יוני בן מנחם, אמיר גילת ומיקי מירו לפח הזבל של ההיסטוריה המשודרת. שלושתם הודחו מתפקידיהם על ידי המפרק של רשות השידור. צגה, לעומת זאת, השיקה את ספרה "לא בבית ספרנו" (הוצאת סטימצקי). ספר אמיץ, אוטוביוגרפי, על אישה פמיניסטית, לוחמת, מנהיגה, ששוחה נגד הזרם בנחישות ובהצלחה ומוכיחה שאפשר להצליח כאן גם כשתנאי הפתיחה נגדך. למרות שהיא כבר לא מנהלת רשת א' של קול ישראל, צגה ניצחה. העלובים שהדיחו אותה ללא סיבה כבר לא איתנו. אם תתקלו בהם, אל תשכחו להם את זה. הסיפור של צגה הוא סיפור אופטימי וסוג של הוכחה שגם אם נדמה לנו שזה בלתי אפשרי, לפעמים האמת והצדק מנצחים.