לאחרונה כל הזמן מציעים לי לשדרג. ולא רק חבילות ומכשירים ושירותים כלשהם, אלא גם את החיים על כל המשתמע מכך. שדרוג חשיבה, שדרוג הקריירה, חיי האהבה וחיי המין ומה לא. טרנד השדרוג חדר לכל כך הרבה תחומים שכמעט אין רגע במהלך היום שבו אני לא משתמשת בפועל לשדרג. אפילו את הקפה של הבוקר.

הסלוגן האחרון שמישהו זרק לי היה דווקא "למנף, למנף". שזה בעצם שדרוג עם אלמנט של תעופה. ואני מבינה לחלוטין מה הוא אומר בתיאוריה. אלא מכיוון שאני לא עוסקת בענף הבנייה והמנופים, אני מרגישה שכל חיי הפכו לפתע מתערובת רגש ויצירה לתוכנית עסקית אחת גדולה. האמת היא שלאחרונה אני יותר ויותר משתכנעת כי הגענו לעולם במסגרת תוכנית עסקית של זה שמכנה את עצמו אלוהים, שאני אגב מעריכה אותו מאוד. אך ככל הנראה לאחר שלקח הלוואה מהבנק הבינלאומי למטרות הוא נקלע לקשיים בגזרת כוח האדם, ואז אנחנו הגענו. מלאי אמביציה ורעיונות ומחשבה חופשית, אך עם ייעוד נצחי להימלט כל חיינו מציידי השיטה, סוכני המכירות, חיילי הבירוקרטיה, אלו המנסים לשאוב אותנו אל לב לבה של התהום הזאת שכולם מפחדים ממנה. השיעמום, השגרה, הקיבעון שבגיל מסוים מבחינים בו, חווים משבר ומנסים למגר אותו. ובקיצור, להשתדרג. 

איכשהו בגיל מאוד צעיר ידעתי שבזוגיות למשל, אני מעדיפה לנחות היישר אל תוך הסיבוב השני. חשיבה לא קונבנציונלית עבור נערה, שדווקא ראתה בימי חייה מודלים מוצלחים לנישואי בוסר שהבשילו. אך בכל זאת, משהו בתוכי אמר לי שזוגות בסיבוב השני עוברים חוויה הרבה יותר רגועה ומוצלחת מכל בחינה שהיא. אני יודעת שזה נשמע מטופש ולא ריאלי. ואתם בוודאי יכולים לתאר לעצמכם את הגבות שהורמו כשאמרתי את זה למישהו כשהייתי בת 24 . המטרה הייתה לנצל את מכסת הטעויות האפשריות בחיי האהבה שלי בשנות ה־ 20 , ולמצות אותן עד תום. כמובן שבתקופה שבה הנאיביות פרצה מכל עבר, האשליה כמעט הצליחה לקיים את עצמה. 

זה היה הפחד הכי גדול שלי בחיים. להישאב. ובזמן שכל חברי השייכים לשלהי דור ה־ X נסעו לטיול אחרי הצבא, ואז לאוניברסיטה, התחתנו ואחר כך הביאו לעולם ילדים, אני בחרתי למרוד. לא הייתי מסוגלת לעשות את המסלול הזה שחברה שלמה קבעה מראש. כזו שיש לה תוכנית מאוד מסודרת לתחנות שאנחנו אמורים לעבור בחיים. זו שכבר יודעת מראש באיזה גיל תחטפי את המשבר הראשון שלך, מתי יגיע השני, מתי הגיע הזמן לזנוח התנהגות מסוימת, מתי תשדרגי את עצמך ותעשי ריסטרט כי כולם עושים.
 
כאילו שכולנו נולדנו עם הוראות הפעלה אחידות. העולם הזה הוא באיזשהו מקום קצת כמו שכר המינימום שנשאר תקוע כל כך הרבה שנים, מבלי להתחשב בהוצאות המתייקרות שלנו. אלא שהפעם התקיעות היא ממסדית, חברתית, היא שייכת לעולם ולא לאינדיבידואל. אנחנו מגיעים לכאן פתוחים יותר, חסרי גבולות ועם פוטנציאל עצום, ונדחקים לתוך קוביות קיומיות של בירוקרטיה, ושל "צריך" ושל "בקרוב אצלך" ו"מה, את לא רוצה? את תצטערי על זה, את יודעת. את תצטערי על ההחלטות האלה שאת עושה כשאת צעירה". ו"מה זה ייתן לך בעתיד?", ו"מה עם פנסיה", ו"מתי את מתחתנת, השעון מתקתק". ו"רגע, יש בזה בכלל כסף?".


וזה סיכון לא קטן, אפילו גדול. אולי כזה שגורם בגיל מסוים לחרדה מתמדת. למרוד נגד כל מה שמסודר וקבוע בחיים. אני מניחה שאילו הייתי מסתכלת במבט שכלתני בלבד על חיי, יכולתי לומר שבראי ה"נורמטיביות החברתית" אולי הפסדתי כמה דברים בדרך. אני לא רואה את זה כך. אני יודעת שאנשים שקרובים אלי חושבים זאת ולא אומרים לי דבר. אלא שאם אני אהיה כנה עם עצמי ואחזיר את הגלגל לאחור, אני לא חושבת שהייתי מסוגלת להיכנע לתכתיבים שאני לא כתבתי. לתוכנית עסקית אלוהית שאני לא רציתי בה אז. 

האמת היא שדווקא בתקופה האחרונה שבה מכל חלון שמשקיפים ממנו החוצה לא מצליחים לראות את האופק, אני בוחרת לחשוב הרבה על חלומות. על החלומות שהיו לי ועל מה שעכשיו. ועד כמה מוזר פתאום להחליף חלום אחד באחר, ואיך זה בכלל אפשרי. לי זה נותן אוויר לנשימה, במקום שברוב הזמן כמעט אי אפשר לנשום בו, או לחשוב מחשבות שאינן במיינסטרים, או להפסיק להופיע בקטלוג אנושי שקיים במה שאני מכנה כטרגדיה הנוראה ביותר של האנושות במאה ה־ 21 : אתרי היכרויות. אולי כי הפנמתי שנפש האדם, ובתוכה נפשי שלי, אינה מורכבת מחלקים מלוטשים שנראים אותו דבר כמו מתוך קטלוג של איקאה. אפילו לא של הום סנטר. גג אולי מאיזו רשימת מכולת.