ביום שני שעבר התכנסו כל מפקדי השדה של צה"ל מדרגת מג"ד ומעלה, מה שמכונה ה"פורום המבצעי", לסיכום של המלחמה בעזה, שאותה עדיין מקפידים לכנות בצה"ל "מבצע צוק איתן". כמות דברי הקלס וההלל העצמיים שהושמעה שם גרמה לחלק מהמשתתפים לתהות אם כל הדוברים אכן חוו את אותה מלחמה שחווינו כולנו בקיץ.
 
היו גם כמה מילות ביקורת. בכירי צה"ל הודו שטעו בדרך הטיפול באוכלוסייה של עוטף עזה, הן בעובדה שלא הנחו אותה מההתחלה להתפנות והן בעובדה שקראו לה לחזור הביתה עוד בטרם המבצע הסתיים - מה שהביא לעוד נפגעים. בסיבוב הבא זה כבר ייראה אחרת. האזרחים לא יישארו בקו המגע.
 
אבל צה"ל בעיקר מתרפק על הגבורה האמיתית שהפגינו הלוחמים בקיץ ופחות רוצה לחטט בכשלים שלו. זו כנראה נטייה אנושית. כל מי שאי פעם לקח חלק בתחקיר של תרגיל צבאי מכיר את זה: בתחקיר הפלוגתי מצביעים באומץ על כל התקלות שגרמו לתרגיל להיכשל, בתחקיר הגדודי הכשלים כבר נראים פחות משמעותיים, בחטיבה זה כבר תחקיר של תרגיל בכלל לא רע, וכשעולים לרמת האוגדה - זה הופך לאחד התרגילים המוצלחים בתולדות צה"ל.
 

בניגוד לחיל האוויר, שם הכל מתועד ומדיד ונשמרת תרבות של תחקיר מדויק ונאמן לחלוטין למציאות, בתחקירים של הצבא הירוק יש עדיין יכולת לבנות נרטיב, לספר סיפור שבונה מציאות קצת אחרת. התיעוד הגובר של הפעילות גם בצבאהיבשה יקטין את המרחב הזה, אבל לא ניתן יהיה להדביר לחלוטין את הנטייה הטבעית של כל אדם לייפות ולפאר את העשייה שלו.
 
בין הצגה מרוככת של עובדות לייפוי המציאות יש דבר אחד שצה"ל לא יוכל להתקיים בלעדיו - וזה דיווח אמת. אם מפקדים לא ידעו שהם יכולים לסמוך על הדיווחים של הכפופים להם - כל התשתית לקיומו של הצבא תישמט, ותישלל גם כל יכולת לקיים תחקיר שממנו ניתן יהיה ללמוד ולהשתפר.

לכן זה היה מפתיע לשמוע פוליטיקאי שמתגאה בעברו הצבאי ביחידות מיוחדות תוקף את העובדה שצה"ל חוקר את התנהלותו בצוק איתן. נכון, החקירות שמנהל הפצ"ר נעות בין המתח של לא לפגוע בלוחמים ששלחנו לעזה לבין הרצון להוכיח לעולם שאנחנו מסוגלים לחקור את עצמנו בעצמנו. אבל יותר מכל, הן חייבות להגיע לחקר האמת. לא רק כדי להאשים, אלא גם כדי שלפחות נדע מה באמת קרה.



ביום הנכבה נורו ונהרגו שני צעירים פלסטינים בביתוניה, בעת שמצלמות אבטחה מנציחות את מותם. מיד עם פרסום התמונות מיהרו המפקדים הבכירים של צה"ל באזור לברר עם מפקדי הכוחות בשטח מי ירה. כולם השיבו שאיש לא ירה אש חיה, וזו גם הייתה תשובת דובר צה"ל לכלי התקשורת שפנו. 

אבל חקירה העלתה אחרת: בכתב אישום שהוגש נגד לוחם משמר הגבול נטען כי הוא ירה במכוון ובדעה צלולה בצעיר פלסטיני במטרה לפגוע ולהרוג. חבריו הלוחמים שעמדו לצדו בעת המקרה או שלא ידעו או שניסו להסתיר את המעשה. בדיוק בשביל זה נוצרו כלי החקירה. כדי לדעת באמת מה קרה, ואם היה כאן חטא או פשע - לשפוט.
 
בעבר התגאה צה"ל באיכות התחקיר המבצעי שלו. תחקיר שבו כל משתתף באירוע הצביע באומץ על הכשלים והתקלות שלו, מתוך הבנה שרק כך אפשר ללמוד ולהשתפר. אבל שנים ארוכות של פעולות שיטור בלב אוכלוסייה אזרחית בשילוב עם מדיניות אכיפה שלא ידעה תמיד לחצוץ בין התחקיר המבצעי לחקירה הפלילית, שחקו לחלוטין את קדושת התחקיר המבצעי. מחוץ לחיל האוויר, נותרו רק יחידות מעטות היום שבהן מתנהל תחקיר אמיץ המבוסס אך ורק על אמת.

מהמעט שנחשף בפנינו על מה שהתחולל בגדוד צבר של גבעתי עולים סימני שאלה רבים על תרבות הדיווח בגדוד. האם באמת יכול הרמטכ"ל לדעת שהדיווחים שקיבל מגבעתי על מה שהתחולל בשטח הם דיווחי אמת? הוא חייב לדעת. גם כדי להבין אם נעשו טעויות בניהול הקרב, וגם כדי לוודא שאיש מפקודיו לא החליט סתם ככה לשים כוונת על חזה של נער ולהרוג. 

בלי קשר למה שיתגלה בחקירת הקרב ברפיח, אפשר גם היום לומר בוודאות שהפעולה של חטיבת גבעתי בצוק איתן הייתה מהמצטיינות, אם לא הטובה מבין עשר החטיבות שהפעיל צה"ל במלחמה. המח"ט, עופר וינטר, הוא מסוג המפקדים שאתה רוצה שיהיו בצד שלך במלחמה. האידיאולוגיה והדתיות שלו רחוקות ממני כרחוק מזרח ממערב, ועדיין הוא קצין אמיץ, נבון וכריזמטי, שחיילים ילכו אחריו יחפים עד עיראק. מהסוג הזה.



 
בשלושת העשורים שבהם אני מסקר את צה"ל למדתי שלוחמים שמצטיינים בלהרוג את האויב, וחלקם אף נהנים מזה, הם לא משוררים. הם אנשים אגרסיביים, שבאים עם סט של תכונות שלא תמיד מתיישב עם הנהלים והפקודות, אבל הם האנשים שמנצחים מלחמות.
 
בעשור האחרון איבדנו הרבה מפקדים מצטיינים כאלה שלא התיישרו לחלוטין עם הנהלים. החשש מביקורת ציבורית גרם לרמטכ"לים להדיח קצינים מנצחים, שאולי שגו אבל לא פשעו. זה לא בסדר שקצין נותן לבנו חסר הרישיון לנהוג בטרקטורון ואחר כך מנסה להסתיר את זה - אבל זו תקרית שצריכה להסתיים בהליך פיקודי ולא בהדחה של קצין מבריק.
 
העיתונות, שלא מהססת לבקר את צה"ל וטוב שכך, יוצרת לפעמים ציפייה בלתי ריאלית. רצון שלוחמינו יהיו עזי נפש כמו מאיר הר-ציון, ישרים כמו דורית בינייש, שלא יטעו לעולם, ואם כבר - אז שגם יקבלו משכורת כמו זו של המאבטח בקניון. אין דברים כאלה.
 
אריק שרון, מבלי להצדיק את כל מעלליו, לא היה מגיע לדרגת אלוף בצה"ל של היום, אלא היה מודח הרבה קודם לכן. קשה למצוא היום תואמי אריק במטה הכללי - רבים מחבריו הם קצינים שלא טעו כי גם לא עשו הרבה. אחד האתגרים של הרמטכ"ל הבא יהיה לשמר את האופי הלוחמני של צה"ל ולא להיבהל מביקורת ציבורית על שגיאה של קצין זה או אחר.
 
הדרישה לדיווח אמת צריכה להיות בלתי מתפשרת. ואם יש חשד, עליו להיחקר. יש דברים שעליהם אין מחילה: קצין שחטא בשחיתות מוסרית - מעל בכספים, הטריד חיילות - אינו ראוי לשרת בצה"ל. מי שהרג חפים מפשע בזדון - מקומו לא יכירנו בשורות הצבא. אבל שגיאות בשיקול דעת, חריגה קלה מנהלים או גם טעויות שנעשות בלחימה - אלה בדיוק הדברים שצריכים להיות מטופלים בהליך הפיקודי ולא הפלילי.
 
הגיע הזמן להחזיר לטעות ולשגיאה את מקומן החשוב בחיינו. מי שמנסה לצייר עולם שבו טעות בתום לב היא בלתי מוסרית, סביר להניח שלא ניסה באמת לעשות דבר מימיו. כל מי שעוסק בעשייה יודע שהטעות היא חלק מובנה ממנה, וגם הצבא לא צריך להתבייש כשנופלות טעויות. צריך להתבייש רק כשלא לומדים מהן.
 
"והיה מחננו טהור" היא שאיפה חשובה ונאצלת, אבל בדרך להגשמתה אסור לנו לאבד את הקצינים המנצחים.