אז מה היה לנו שם, בממשלה ה-33? יאיר לפיד נסק כמטאור והביא איתו לכנסת חבורה שלמה של כישרונות גדולים בתחום המלל חסר הפשר. ציפי לבני הביאה התבטאויות חד־משמעיות, פעם לפה ופעם לשם. נפתלי בנט קיבל את התיק המומצא "כלכלה” כדי שיוכל להמשיך לעסוק בליבוי הבעירה מול הערבים מהעמדה המכובדת של מיניסטר.
ליברמן המשיך להיות העולה החדש בעל העמדות הציוניות הנחרצות שאיש לא מבין מה הן, תפקיד שהוא מגלם בהצלחה רבה כבר 20 שנה. לא היה חודש בלי ועדה גדולה: יעל גרמן הקימה את ועדת גרמן לבריאות. יאיר לפיד הקים את ועדת יוגב לחשמל. איילת שקד הקימה את ועדת שקד לגיוס. שר הרווחה מאיר כהן הקים את ועדת אלאלוף לעוני. גלעד ארדן הקים את ועדת לנדס לרשות השידור. והיו ועדת אנדורן "לבחינת היבטי החוק לעידוד השקעות הון", וכן ועדת לוקר "לבחינת תקציב הביטחון”.
כך הועמק הנגע של שלטון באמצעות ועדות, שהוא למעשה אי שלטון. הרי ועדות, כידוע, אינן מסיימות את עבודתן לעולם. ואם סיימו אין להן מסקנות ברורות. ואם יש להן מסקנות ברורות הן לא מתקבלות. ואם מסקנותיהן מתקבלות, בדרך נס, אז הן לא מבוצעות. אבל ועדות מאפשרות לשרים להשיג מראית עין של עשייה תוך פינוי זמן איכות למה שבאמת מעניין אותם: מעמדם הפוליטי. לא פלא, אם כן, שממשלה שהקו המחבר בין חלקיה הוא חיבה לסימבוליקה ריקה וקופירייטינג מפוצץ מתפרקת מול האתגר המוסרי הראשון.
אתגר שהוא לא חוק מע"מ אפס (קשקוש יחצני בפני עצמו), אלא חוק הלאום, שהוא מגה קופירייטינג מטופש, והניסיון להעביר אותו לא יכול היה שלא לפרק את ממשלת הכלאיים הזו. כי חוק הלאום הוא למעשה חוק "החיים הם דמיונות”. הרי מדינת ישראל יהודית לא בגלל חוק, אלא מחמת דמוגרפיה. תאבד ישראל את הרוב היהודי שלה – תיעלם היא וחוקיה המפוארים.
שלא לדבר על כך שאם ישראל מצליחה לשמור על איזושהי הרמוניה עם תושביה הערבים, זה משום שהיא לא מטיחה בפניהם השכם והערב את התפיסה השגויה והמגבילה ששמור להם מקום שולי בסדר הציוני הגדול. חוק הלאום הביא את תרבות השלטון באמצעות קופירייטינג לשיאים שאפילו המערכת הנוכחית, שמורכבת כמעט כולה מיוצרי סלוגנים, לא מסוגלת להתמודד איתו. ולהערכתי החוק הזה הוא מה שמביא את לפיד להבין שמקומו אינו בממשלה הזו. אם זה כך, מגיעות לו מלוא הברכות.