בשנת 167 לפני הספירה שלטו בארץ הגייסות של אנטיוכוס הרביעי לבית סילווקוס, מי שכונו במסורת שלנו – היוונים. יחסי הכוחות בין הצבא היווני לבין היישוב היהודי היו מעוררי גיחוך. לכן כאשר מתתיהו הכהן החשמונאי הרג את שליחי השלטון שבאו "לייוון" את יהודי מודיעין והכריז מרד, הוא ביצע מעשה שגובל בטירוף. אם מחפשים דוגמה קיצונית לביטוי – או צל"ש או טר"ש - הנה הוא לפניכם. משפחתו של מתתיהו שילמה מחיר כבד על המרד שהובילה, אבל הצעד כולו הוכתר בצל"ש גדול, והוקמה ממלכת החשמונאים שהנחילה חירות ועצמאות יהודית בארץ ישראל לכ־250 שנה, עד חורבן בית שני. 



אי אפשר לזלזל בגודל הענן שהולך ומתעבה בשמיים המדיניים שלנו. האנטישמיות המערבית החדשה מובילה לגל של החלטות פרו־פלסטיניות בפרלמנטים של אירופה הנאורה, החלטות שיכולות להוביל בעתיד גם לעימות ישיר עם חלקים מהקהילה הבינלאומית. אירופה וממשל אובמה מודאגים מאוד. זה לא דאעש, אל־קאעידה, איראן או חמאס שמאיימים על הציוויליזציה המערבית. זה הכיבוש האכזרי שמבצעת מדינת היהודים. ולכן, הם, יחד עם גורמים פנימיים בתוכנו, מתכננים לשבור אותנו למען האומה הפלסטינית האצילה.          
 
הקמת מדינה פלסטינית מאיימת ישירות על עצם הקיום של מדינת ישראל. היום ברור שהוויכוח לא ניטש על חברון ושכם, אלא על ירושלים, על זכות השיבה ואפילו על הפיכתה של ישראל למדינה דו־לאומית. ומעבר לאיום הביטחוני - דווקא אחרי נר ראשון של חנוכה חשוב לדבר על הזכות שלנו ולצטט את דבריו של שמעון המכבי, באיגרת לאנטיוכוס שמצוטטת בספר מקבים א': "לא ארץ נוכרייה לקחנו, ולא ברכוש נוכרים משלנו, כי אם נחלת אבותינו אשר בידי אויבנו בעת מן העיתים בלא משפט נכבשה. ואנחנו כאשר הייתה לנו עת, השיבונו את נחלת אבותינו". 
 

מה שהיה נכון בימי החשמונאים נכון גם היום – הארץ הזו היא ארצנו והמופת של מתתיהו ובניו ניצב לנגד עינינו. ובכלל, ירושלים היא ציון, כמו גם חברון ובית אל, כולן נחלת אבותינו. בלי ציון אין ציונות, ובלי ציונות אין לנו זכות לחיות גם בהרצליה וכפר שמריהו, מקום הווילות של הדיפלומטים האירופאים והאמריקאים.
 
עוד מופת שכדאי לשנן לנוכח האיום האירופי המתגבר. בעקבות הפצצת הכור העיראקי בשנת 1981, פצחו האמריקאים בסדרה של איומים וצעדי ענישה נגדנו. ואז, בשיחה עם היועץ לביטחון לאומי האמריקאי רוברט מקפרלנד, אמר ראש הממשלה דאז מנחם בגין: "מסור אדוני השגריר לשולחיך, כי עלי לבחור בין הגנה על חייהם של אזרחי ישראל...לבין כניעה לאיומים וסנקציות, ואבחר תמיד באפשרות הראשונה, יהיה אשר יהיה. אם תטילו עלינו סנקציות, לא נירתע. אני מנחם בגין, הזקן עם הרגל השבורה, אלך מבית לבית... ואציע לאזרחים להסתפק בלחם ומרגרינה. אל תפחידו אותנו בסנקציות. אם זה המחיר שתתבעו מאיתנו כדי להבטיח את שלומם ואולי גם את עצם קיומם של אזרחי ישראל, נשלם אותו".
 
הדברים הללו ראוי שיהדהדו באולמות הפרלמנטים האירופיים ובאוזני המסיתים הישראלים. מה גם שאם משווים את גודל הסיכון שנטל מתתיהו החשמונאי למען עצמאות יהודית בארץ ישראל  לגודל הסיכון שנשקף לנו היום, הקורבן שיידרש מאיתנו מתגמד לחלוטין. אגב, ב־1981, אחרי העמידה הנחושה של בגין, האמריקאים נסוגו מכל האיומים והסנקציות.