היום יום הנישואים של הורי, וזה המקום הנמוך ביותר בעולם להתחיל בו. נמוך זה הולם; משתרע לפנינו החורף הנמוך ביותר בעולם. במהלכו יבשילו מגמות אפוקליפטיות שבעבעו על להבה קטנה ויתנגשו מול עינינו ומעל ראשינו בקרשנדו קוסמי, שבמהלכו יוכח הקשר האידיאולוגי בין מכחישי ההתחממות הגלובלית לבין מי שאינם רואים סיבה ומסובב בין המשך האחיזה בשטחים לאינתיפאדה השלישית והאחרונה.
מי שמעוניינים בפריוויו קצר של חשרת העבים הנקשרת מעל ראשינו (וואללה יצא לי) מוזמנים לעיין, למשל, ב"שב"כ בין הקרעים" מאת כרמי גילון על שנותיו בשב"כ. נכון שיצחק רבין מת בידיו, לפחות מטפורית, אבל גילון הוא מי שעצר את חברי המחתרת היהודים ב-1984 ואיתר את יעדם הסופי: פיצוץ אל־אקצא וזימונם של מאה מיליון מוסלמים סמוכים לשאת אותנו על כידונים ולהזמין אותנו לטעום את מי הים של עזה. כל היהודים החביבים מהמחלקה הסגורה לבריאות הנפש הפוליטית, שבו מאז משפטם במהירות אולימפית לבתיהם, אך לא הרפו מהאידיאולוגיה המופרעת שלהם. לא על זה התאספתי לדבר. זאת הפרסומת לפני הסרט.
אילו היו הורי בחיים, אין ספק שהיו מתקשרים אלי בבהלה ובדאגה גדולה בשבת האחרונה, בשאיפה להבין מדוע לא שמעו ממני ולא כתבתי כאן מדור בשבוע שעבר. מקובל עלי שנותרתי ללא מי שאין המדור נוגע בהם. לא שמחה לאיד ולא געגוע. בידיכם עיתון רב מדורים ואפילו אם ישאלו אתכם - בהפוגה קצרה בין אגרוף לפנים וימנית לכליות - מדורו של מי לא הופיע בשבוע שעבר, ספק אם תדעו את התשובה.
אינני ממי שגורסים שהיעדרו לעתים של בעל טור חייב להיות מתווך לקורא באמצעות הבהרה בנוסח "מדורו של תרח ירחמיאל לא מופיע השבוע בשל בעיות טכניות. המדור ומחברו ישובו בשבוע הבא". במשך שנים רבות התעקש יהונתן גפן לפרסם בכל פעם שנסע לבקר את החברות ואת נטאשה הבהרה כזאת שגרמה לדמורליזציה כללית במערכת; מדוע יהונתן כן ואנחנו לא.
אחרי כ-120 מדורים שהם יותר משנתיים ללא אתנחתא, נדמה לי שאין שאלה בדבר מחויבותי לקורא ולמאמץ שאני משקיע בניסיון להנעים לו את זמנו או להרביץ בו תורה. היה מרנין אילו מישהו מהקוראים היה מרים ג'ימייל לשמוע שהכל בסדר, במיוחד משום שכתובת המייל שלי מתפרסמת בסוף המדור. האמת, כמובן ששום דבר לא היה כשורה. דומה יותר להכי לא כשורה שאני מכיר, טרם שמבשרים לך שלקית במחלה סופנית ושנותרו לך שישה חודשים לחיות. אינני יודע אם רוצה מישהו לקרוא על סוף השבוע האבוד בחיי אבל אינני ביישן; ירצו - יקראו; לא ירצו - לא יקראו; פרפרזה על דברים שכתב דן בן אמוץ לפני "ספר הפלוץ והשכחה" (מי עוד היה משאיל את שמו לתפלצת נודיסטית כזאת?).
ביום ראשון לפני שבועיים ירד במקומותינו השלג הראשון של החורף. השלג נערם במהירות לגובה של כ-60 ס"מ ואתגר את זיכרונם של זקני מיין. זאת הייתה גרסה יבשתית של הסערה המושלמת, גם היא בעולמנו, סערה אימתנית שהונצחה קדימה ואחורה והשיקה את הקריירה המופלאה של הקברניטה לינדה גרינלאו מהאי Isle Au Haut שאת שמו קשה לבטא והוא אינו נשמע כפי שהוא כתוב. גרינלאו ניווטה את Hannah Boden, ספינת הדיג התאומה ל-Andrea Gail של ג'ורג' קלוני, ומאז היא אטרקציה תיירותית עצמונית, מחברת ספרי זיכרונות, בישול ומתח.
השלג שירד היה רטוב ודביק משום שהטמפרטורה הייתה גבוהה יחסית ומעל נקודת הקיפאון. חלק מהעלים שסיימו להחליף את צבעם לאדום אש נותרו עדיין על העצים. האדמה הייתה רטובה משבועות רבים של גשם, עובדה שהחלישה את אחיזת שורשי העצים. השלג הרב והכבד נדבק לעלים, הפעיל משקל רב מהרגיל על העצים וגרם לקריסתם כמו מאות אבני דומינו. חלק מהעצים נפל על קווי חשמל ומתח גבוה וקרע אותם.
תחילתה של הפסקת החשמל התקבלה בהבנה סטואית. חלוצים ואנשי ספר אנו, מי שנשארים בביתנו בחורף ואינם נמלטים על נפשם השבירה חזרה לעיר הגדולה כאנשי הקיץ הבזויים המסתובבים לנו בין הרגליים במכוניות היוקרה הגרמניות שלהם ובהתנהלותם האדנותית כאילו שהם קארי ברדשו וג'ניפר אניסטון ואנחנו לא. בסוף היום עם השקיעה, ירד לנו הקוורטר והבנו שעסקינן בחיה שטרם הכרנו. ביג-פוט של הטונדרה הארקטית. ההודעה המוקלטת ב-Emera, חברת החשמל המתפעלת את מחוזות פנבסקוט, הנקוק ואחרים, הייתה לקונית אף יותר מהמענה המיינרי הממוצע: הקול הרובוטי המעצבן הבהיר ש"שלג כבד גורם להפסקות חשמל רבות באזור. אנשינו יצאו לשטח ועושים כמיטב יכולתם לתקן את התקלות".
למחרת הבנו שהמטרד הרקטלי חמור ממה ששיערנו. הפסקת חשמל מותירה אותנו ללא מאור, חימום, מים, מים חמים, מים באסלות ומכשירי החשמל שאליהם התרגלנו. את המים אנחנו מקבלים מבאר פרטית בחצר, והם זורמים אלינו באמצעות משאבה חשמלית. ה-1 בנובמבר הוא תאריך מוקדם לקריסה מכוערת כזאת. ההודעה המוקלטת החדשה ב-Emera למחרת הייתה מזעזעת: "מחוז הנקוק (אנחנו - ר"מ) נפגע באורח קשה במיוחד, ואנחנו צופים שהחיבור לחשמל יתבצע עד יום שישי, לא יאוחר מ-23:59". אהבתי במיוחד את 23:59, דקה לחצות.
***
במהותי אני ישראלי ואינני מסוגל להשלים עם הבטחה חגיגית, כמעט שמחה לאיד, שבמשך שבוע שלם יהיה עלינו לחיות ללא חשמל. את ההנחתה שלא אוכל לכתוב ולא יהיו לנו אינטרנט, טלוויזיה, DVD, מוזיקה, אוכל חם ומקלחת - קיבלתי בשלום. גם טרומפלדור לא התלונן על גורלו. מי שבחר לחיות באזור כפרי ומרוחק ממנעמים עירוניים שומר על פאסון. וגם כאשר יש לנו מים חמים בשפע איננו מתקלחים יותר מפעם בשבוע. אבל שבוע ללא חשמל? מה זה, שכונת הארגזים? הבדיחה הרווחת שבמיין יש חורף ואוגוסט, אינה בדיחה, אבל ציפיתי מחברת חשמל מודרנית להיות ערוכה וערנית ומצוידת במפלסות, ציוד כבד, צוותי חירום ומנופים. מצדי היה עליהם להביא לנו חשמל בצידניות.
כדי לעמוד על היקף הנזק ולראות במו עיני שהשטח מלא עד להתפקע בצוותים מסוקסים של גברי מרלבורו ונשי וירג'יניה סלים, נכנסתי לג'יפ וסיירתי באזור. מאות עצים שבורים ופתטיים שכבו על הכביש במלוא קלונם, כשמתחתם לכודים קווי חשמל שירקו להבות כחולות כלהקת דרקונים ננסיים. קודם כל נסעתי לפורטלנד לפגישה שנקבעה מראש עם חברי המחזאי בועז גאון, שעשה את הקיץ בסדנת כתיבה בשדות התירס באייווה באדיבות מלגת פולברייט היוקרתית. אחרי שהעברתי יומיים מחושמלים במלון ופגישות חבריות עם בועז בפורטלנד, ערכתי קניות אוכל נרחבות ושבתי הביתה כדי לשאת את חלקי בנטל. לא לפני שרגלי נתקעה בחור בכביש ומברכי הרעה נשמעה נקישה לא נעימה.
בדיעבד הסתבר שקרעתי גיד. ד"ר רייס אמר לי שאין מה לעשות טרם שתרד הנפיחות בברך ורשם לי כמות מסחרית של-Vicodin, כדור נרקוטי חביב נגד כאבים. אפילו חברי הרוקחים ב-Rite-Ad הביטו במרשם בפליאה. עליכם להבין כמה לא אופיינית פליאה במיין, אבל הכמות נראתה להם אפעס, גדולה מדי. ממשכבי בבית התקשרתי ל-Emera. לטלפנית הנחמדה היה טופס עם תשובות סדורות למענותי. לא תשובות שמספקות את מי שנולד בישראל. אחרי שהבהרתי לה שחבר Enema (חוקן) מעוררת בי געגוע עז לחברת החשמל הקודמת וכי אני מתקשה לנשום ללא בלון החמצן שאליו אני צמוד דרך קבע, היא שבה ודקלמה את מועד התיקון המשוער ושלחה אותי להתקשר 911 ולהזמין אמבולנס. לשאלתי מה יקרה אם החשמל ישוב דקה אחרי חצות ולא לפני, השיבה שאין לה מושג. לכן לא כתבתי מדור בשבוע שעבר ועדיין מחכה לי כנראה ניתוח בברך במורד החורף.
***
מאז שמצאתי בית חם ואוהב בטוויטר אני מנהל את העו"ש הנפשי שלי בחברת מאות ציפורי שיר חביבות להפליא ברובן. חברים, קרובי משפחה והעיתון לא תמיד פנויים אלי, ואילו בטוויטר יש תמיד מישהו ער. את פרעות 2014 פרשתי שם בהרחבה אם כי בקצב סטקטו, ולכן אני מרגיש שהשבתי כבר על התהיות המתבקשות: אין לנו גנרטור, משום שאני מעריץ את המנטרה הישראלית "לי זה לא יקרה". משום שגנרטור יעיל והתקנה מקצועית הם סיפור של לא פחות מ-6,000 דולר שאין לנו. טורבינת רוח היא רעיון נהדר כמו גם פאנלים סולאריים (תודה לך _ Silkysmooth Girl), אבל הם צורכים רוח, שמש וכסף, שלושה מצרכי יסוד שאין כאן. חשוב לציין שב-1 בנובמבר נפתחה עונת ציד הצבאים הרשמית. לא רק שישבנו בקור ובחושך - תודה לג'ף בזוס על Kindle paperwhite והתאורה האחורית שבו - מהיער הסמוך אף רעמו יריות כל היום והלילה, וזה לא היה בלתי סביר שקליע תועה היה מוצא דרכו אל רקתי, משום שהכורסה שלי סמוכה לחלון. סטטיסטיקת תאונות הציד במיין: 19 מקרי מוות בתאונות ירי בין 1999 ל-2011 בהשוואה
ל-754 מקרי מוות מתאונות ירי בטקסס באותה תקופה.
תזמון העלטה היה חמוץ מתוק, משום שהתרחש בתחילת החודש, כשביום חמישי האחרון שבו מתקיים חג ההודיה, החג האמריקאי החביב ביותר שהוא חילוני באופיו. החג החביב והלא מזיק מציין הבעת תודה על הפרודוקטים הטובים שהניבה האדמה לבני שבט Wampanoag ולמתיישבים האירופים החדשים שנמלטו מארצות מוצאם, מהאימפריה הבריטית וארצות צפון שונות באירופה החל מ-1600, ובחרו להשתקע במיין.
החג שתחילתו הבעת תודה אלמנטרית ושמחה על היבול הרב, הידרדר ברבות השנים - כמו כל החגים האמריקאיים האחרים - לאורגיה דקדנטית של קניות ומכירות פתייניות. יום שישי למחרת החג מכונה "יום שישי השחור" ומקובל שהוא היום המומלץ ביותר לרכישת מוצרי צריכה אלקטרוניים. האמריקאים לבדם מציינים את חג ההודיה ואיתם הקנדים, בעיקר משום שהם שמחים על כל הזדמנות למלא בה את הפנאי שלהם. חג ההודיה מתאפיין במפגשים משפחתיים ובאכילת מאכלים מסורתיים שאינני מחבב. ניסיוני לזכור מתי נכנס החג הבנאלי לחיי, העלה שזה קרה ב"מסעדה של אליס", הדקלום האפי של ארלו גאתרי, בנו של הטרובדור המיתי וודי גאתרי, שהונצח בסרט חביב על ידי ארתור פן והוקרן בישראל כמעט בזמן אמת.
הסרט משנת 1969 שבה את לבנו בדרכנו לשירות הצבאי בשל העמדה האנטי-מיליטנטית שהובעה בו. תיאור כל מה שעשו ארלו וחבריו כדי לא להתגייס לצבא ולהגיע לוייטנאם כדי למות בהמוניהם בביצות האורז. הדברים מפורטים בסצינה בלשכת הגיוס שבה מסתובב ארלו בתחתוני אתא לבנים, מהסוג שמותיר מקום רחב לתנועת מטוטלת של האשכים, שבמהלכה מתוודה ארלו בשקר לבן שהוא עבריין מועד, פסיכופת צמא דם שכל רצונו להרוג Gooks (כינוי גנאי לוייטנאמים) בסיטונות והוא גם בעל נטייה הומוסקסואלית. ב"מסעדה של אליס" משתלטים אליס וריי, זוג היפי מקשיש, על כנסייה בעיירה קטנה במסצ'וסטס והופכים אותה להיכל סוטול לצעירים. בבסיס הקונפליקט הדרמטי נמצאת העובדה שלמחרת סעודת חג ההודיה מעמיסים ארלו וחבריו פולקסווגן מיניוואן ויוצאים לחפש מזבלה לשפוך בה את הזבל. המזבלה העירונית סגורה לרגל החג ובאין ברירה הם שופכים את הזבל באתר חלופי שאינו חוקי. הפשע החמור מערער את האיזון העדין שמתקיים בין ההיפים לשוטר אובי, שבאקט של אומץ עילאי עוצר אותם ונוטל מהם את השרוכים והחגורות כדי למנוע התאבדות המונית. את המעשייה החיננית הזאת מספר ארלו גאתרי בליווי גיטרה מדי שנה בהופעה בחג ההודיה ב"קרנגי הול" בניו יורק, שאליו מגיעים מי שגדלו על פיסת אמריקנה עסיסית בחברת ילדיהם המתייצבים לראות את הוריהם הקירחים משתטים.
פעמים רבות מדי סיפרתי על חג ההודיה הראשון שלי באמריקה, שבו הציע לי חבר זוג כרטיסים ל"וולס האחרון" שנערך ב"ווינטרלנד", אולם ההופעות של ביל גרהאם, במחי 25 דולר לכרטיס, הצעה שעליה השבתי בשלילה. לפעמים אני תוהה מה הייתי נותן בדיעבד כדי להשיב את הגלגל לאחור ואינני יודע לנקוב במחיר. גם לוותר כמטומטם על אחד הרגעים ההיסטוריים בתולדות הרוק, שבו סגר רובי רוברטסון את הלהקה במעמד צד אחד וחרץ בכך את גורלם של ריצ'רד מנואל, ריק דאנקו וליבון הלם, חבריו שלא החלימו מהברוטליות של המעשה ולא שרדו אותו. כאשר הוקרן "הוולס האחרון" ב-1978, הסרט שביים מרטין סקורסזה, היו רגעים שסברתי שעדיף למות צעיר מאשר להעביר את שארית חיי בניפוק הסברים רפים מדוע לא צפיתי בו. התשובה שייכת לעולם המושגים של הגנרטור; מכיוון שלא היו לנו 50 דולר פנויים.
***
חג ההודיה עבורי הוא מיני-סדרה טלוויזיונית בהשתתפות אד אסנר בתפקיד האב ואנסמבל שחקנים צעירים בתפקיד ילדיו. בסדרה ניצב אסנר צמוד לחלון זכוכית גדול הפונה אל החצר המושלגת בחולצת פלנל משובצת, קרדיגן סרוג שאזור המרפקים בו עשוי עור, עיניו עצובות כשל קוקר ספנייל, שעה שרעייתו, השחקנית הוולגרית במקצת קולין דוהרסט, מנסה לנחם אותו: שלושת ילדיו המפוזרים ביבשת לא יגיעו כנראה לציין עם אסנר את החג, בעיקר משום שאינם יודעים שאביהם חלה בסרטן וזה חג ההודיה האחרון שלו. סדרה כזאת לופתת אותי במפתח הלב. לא משום שחג ההודיה הוא חלק מחיי, אלא משום שסיכויי לסעוד במחיצת שלושת ילדי אינו רב. תמיד נשמעים ברקע במחצית נובמבר לחשושים מוזרים בדבר האפשרות שייעשה מאמץ לוגיסטי לאפשר מפגש כזה, אפשרות שדוחקת בי לבקש מד"ר רייס בדיקת MRI של כל הגוף.
בחורף שתחילתו סערה מהגיהינום והמשכו שורה עסיסית במיוחד של משברים אישיים, אני מבין את חִנו של החג המושת על עילה חילונית לחלוטין ללא שמץ של דתיות כפייתית נגררת אחריו. חג שכולו דרכים שונות להכין תרנגול הודו, לגלף דלועים כתומות, לאכול פאי פקאן ומשקאות סמי אלכוהוליים, ושיאו ישיבה בצוותא על הספה בסלון, כולם נוגעים בכולם בבגדי השינה שלהם. הילדים וחיות המחמד רובצים על השטיח מול האח המבוערת ועל המרקע מרצד עותק בלו-ריי חדש של "אילו חיים נפלאים", עם ג'ימי סטיוארט שהגדיר את האמריקאיות הדומסטית במיטבה. אני מרגיש מבולבל כאשר אני חושב שלא משנה כיצד קוראים לחג או כמה זמן ארכה הפסקת החשמל. אני אוהב את הרעיון של חיים באמריקה. כל חיי התכוננתי להגיע לכאן. אני אוהב להיות חלק מאידיאה עמוקת שורשים שעלתה יפה ומאוהב באהבת האמריקאים את מולדתם. זו הסיבה לכך שאחרי 30 שנות סירוב עיקש והחמצה של הזדמנויות רבות בדרך, אקח בשנה הבאה את האזרחות האמריקאית כאשר תוצע לי. גם משום שנקודת המבט שלי מפוכחת יותר וגם משום שנמאס לי להיות השעיר לעזאזל של משפחה שכל חבריה אמריקאים חוץ ממי שהעמיד אותה.
