בהתאם לשינויים המגדריים שחלו בי בשנים האחרונות, והפרסום שלהם ברבים, אני חש שאני יכול להרשות לעצמי לעשות דברים שלא הייתי מעז לעשותם בעבר, כמו ללכת בלי בושה להופעה של אייר סופליי, להציע לחברים לקפוץ אלי לבקבוק של איזו קאווה טובה, או ללכת לקנות בגדים סתם ככה באמצע היום - מעשים שחל עליהם איסור מוחלט למי שמעוניין לשדר פאסון של גבר אמיתי. לעומת זאת, חדר הכושר, מקום שתמיד הרגשתי בו רצוי וגברי, הפך למקום פחות ידידותי לאחרונה. והסיבה אינה נעוצה דווקא בי, אלא בעשרות מתאמנים חדשים שמציפים את המקום, ללא הסבר נראה לעין.

חדור באמונה עמוקה ושרירים משורגים, אני מגיע כהרגלי לחדר הכושר, ולא בכדי הוא הפך לביתי השני. אך בעוד על ביתי הראשון אני עדיין מצליח לשמור שלא ייהרס, על ביתי השני קשה לי לפקח. הכושר אינו מקום שמוקדש רק לפיתוח הגוף, לעתים הוא מזכיר אפילו בית תפילה, שבו משננים מנטרות עמוקות ותובנות המנוסחות בחרוזים, כמו "לא קשה - לא שווה". ולעתים מדריכי ספינינג נוהגים לצטט אמירות של פילוסופים ידועים כמו, "הכל בראש". "כוח כוח כוח". "כוח ברגליים", "חזק - לא לוותר". ו"עד הסוף!".
לאחרונה התגלתה תופעה מדאיגה, מתאמנים חדשים מגיעים לחדר הכושר, מסתובבים עם מגבת וכרטיס אימונים ענק מקרטון ומטרידים אותי, הוותיק, בשאלות התמצאות בנוגע למיקומם של מכשירים, משקלם של מוטות ובקשה להדרכה מזורזת באימון בטן. בתמימותי, הורדתי את האוזנייה ועזרתי לאחד מהם, ומאז הוא רואה בי את הווייז והמנטור האישי שלו, ומציק לי בשאלות כמו "איך מזיזים פה את המושב?" ו"תוכל לשמור עלי בתרגילי חזה?" ו"תגיד, איך אשתך קיבלה את כל זה?".

למתאמנים החדשים יש גם יצר רוויזיוניסטי שבנו מעולם לא היה. הם רוצים לשנות את פני המקום, להחליף שעות וימים של החוגים הקבועים ואפילו להשפיע על ליהוק המדריכים. אני קורא למתאמנים החדשים, אנא מכם, חדלו מלהגיע. במיוחד עכשיו, כשקר בחוץ, תתכבדו להתכרבל במיטותיכם, עם טוסט חמאה, כך שתגיעו לקיץ הבא שמנים ומיותרים. השאירו לנו את חיטובי הגוף ומכשירי האירובי. אך אם בכל זאת תגיעו, אתם מסתכנים ביחס מתנשא ולעתים אפילו בוטה. למשל, חוק ידוע במכון הוא שיש להחזיר את המשקולת למקום בסוף השימוש, אבל כשמגיע מתאמן חדש וטורדן, בהחלט מוטב להעיף את המשקולת לכיוונו, דבר שגם יאמן אותו בהדיפת משקולת ברזל וגם יעשה צדק כי הוא שיצטרך להשיבה למקומה.
אם יש זן נחות יותר מהמתאמנים החדשים, אלה הם אותם עלובים שנרשמים לחדרי הכושר אך לא מגיעים. זה הרי כמו לשבת במסעדה ולא להזמין. לעשות מינוי לעיתון ולא לקרוא. להגיע להצגה ולעצום עיניים. להזמין עוזרת בית, אבל רק לשבת ולפטפט איתה, כמו לנהוג בסגוויי שיכור, לראות פורנו - אבל במטוס, כמו להיות אורנה, להיפרד ממשה, אך עדיין להמשיך להופיע איתו. אם כבר נרשמתם לחדר כושר תבואו ואל תציקו, ואם נפרדתם ממשה, אל תמשיכו למכור יחד הופעות.
אנחנו, המתאמנים הקבועים בחדרי הכושר, חבורה קטנה ומסוגרת של אנשים המכירים זה את זה רק עלפי רכיב אחד באישיות - מצב החיטובים שלו. ולכן, השיחות בחדר הכושר מסתכמות בשני משפטים שתוכנם הוא באופי האימון, קרי "איזה אימון אתה עושה היום?", "כתפיים וחזה", "אחלה, מגניב". חלקנו יכולים להיות קצת פחות סטרייטים ולהחמיא זה לזה על שרירי היד האחורית. במקרים קיצוניים, זה יכול להיות אפילו לגיטימי לבקש למשש את שרירי הקיבורת. מובןשבנסיבות אחרות, הדבר יהווה הפרה חברתית בוטה של ההסכמים המקובלים, ואפילו ינפק סיבה מוצדקת להשתתפותי בעונה החדשה של "מחוברים". אבל במכון כושר, גם השרירים וגם החוקים, גמישים יותר.