נשים מרוויחות פחות. מורות מרוויחות פחות ממורים; רופאות מתוגמלות פחות מרופאים; לעיתונאיות משלמים פחות מלעיתונאים. זו עובדה. עכשיו חלק מהקוראות מהנהנות בראשן וחלק מהגברים אומרים לעצמם: "עוד פעם הן בוכות? אני מכיר נשים שמשתכרות מצוין. שיעבדו קשה כמונו". זאת בדיוק הבעיה. רוב האנשים, ובעיקר גברים, נודה באמת, מסרבים לקרוא לאפליה בשמה. יש לפער הזה אלף שמות: כוחות השוק, חוזים אישיים, כושר מיקוח, הצטיינות. רק לא אפליה על רקע מגדרי. אם כך, איך זה שעל פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על כל שקל שמרוויח גבר בישראל, על אותה עבודה, אישה מרוויחה 85 אגורות?
 
השבוע התפרסם דוח שיאני השכר במגזר הציבורי, עוד ההזדמנות לנו, הנשים, להבין עד כמה אנחנו מופלות. רק 12 נשים מופיעות ב-100 המקומות הראשונים, כולן רופאות. בין 500 הראשונים ברשימת השכר רק שתיים אינן רופאות: נשיאת אוניברסיטת בן-גוריון, פרופ' רבקה כרמי, ששכרה 72,798 שקל לחודש, ועו"ד נאוה מקובסקי, מנהלת התביעות בקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, ששכרה עומד על 72,183 שקל.
 
נעזוב עכשיו את הדיון החשוב בשאלה אם עובדי המגזר הציבורי צריכים להרוויח פי עשרה מהשכר הממוצע במשק, ואיך ישראל הגיעה ב־ OECD לצמרת בנושא הפער שבין עניים לעשירים, ונתמקד בפער שבין גברים לנשים.
 

למה אנחנו מרוויחות פחות? משום שהרבה פעמים אנחנו גם עובדות פחות. פשוט לא ויתרנו על הילדים ועל הבית, ברוך השם. על פי נתוני הלמ"ס, ההכנסה החודשית הממוצעת של אישה שכירה עמדה השנה על 7,244 שקל ושל גבר שכיר - 10,953 שקל. פער של 34%.
 
זה עדיין לא מסביר את העובדה שעל אותה עבודה, באותו היקף משרה, אנחנו מרוויחות פחות. הנה הסבר אפשרי לתופעה: אנחנו מעריכות את עצמנו פחות. מחקרים הראו שכשביקשו מנשים להעריך את עבודתן בכסף, הן העריכו אותה פחות מכפי שגברים העריכו את עבודתם. אנחנו מפחדות שלא תהיה לנו עבודה, בעיקר אם היא בסביבה גברית, אז אנחנו מוכנות להסתפק בשכר התחלתי נמוך ולקוות שכשיראו כמה אנחנו טובות יעלו לנו את השכר. אולם אז אנחנו נמנעות משיחה על העלאת השכר.
 
בסקר שנעשה באוניברסיטת פרינסטון בארה"ב לפני כעשור, דיווחו פי 2.5 יותר נשים מגברים על תחושת לחץ נפשי בזמן ניהול משא ומתן שקשור בדרישה להעלאת שכרן. אותן נשים, אגב, לא נתקלו בלחץ דומה כשהן דרשו העלאת שכר עבור עובדות שכפופות להן.
דמעות של שכר
פעם סיפר לי ידיד שמעסיק הרבה עובדים שיש לו על השולחן קופסת טישו המיועדת לשיחות עם עובדות על העלאת שכרן. הוא יודע מראש שזו תהיה שיחה עם דמעות. יש שטוענים שאנחנו לא אוהבות מצבי קונפליקט. יש שיגידו שחונכנו להיות צייתניות, ואנחנו חושבות שזה "לא יפה" להתמקח. בטח לא לבדוק מקומות עבודה אחרים וכקלף מיקוח לאיים בעזיבה.
 
בנוסף, אנחנו לא מגיעות מספיק לדרגות בכירות ששכר גבוה בצדן. באקדמיה, בעסקים, במגזר הציבורי - ככל שהדרגה עולה, נשים נמצאות שם פחות. לא מפני שהן לא משכילות, אלא מפני שבמקרים רבים גברים יעדיפו להעסיק גברים. ודבר נוסף: כשאישה נמצאת בעמדת מיעוט, פעמים רבות היא אינה יודעת כמה אחרים משתכרים. מידע כזה יכול היה לסייע לה בזמן מו"מ על השכר. המעסיקים שאינם מחויבים לשלם לכולם את אותו השכר, מבינים, גם אם באופן לא מודע, שכושר המיקוח של נשים קטן יותר. לכן מראש הם יציגו עמדה קשוחה יותר במו"מ על השכר. 

בניסיון לתקן את האפליה, נחקק ב-96' חוק שלפיו גבר ואישה, שממלאים אותו תפקיד אצל אותו מעסיק, זכאים לאותו שכר. מעסיק שהפלה את העובדת בשכר נמוך יותר יחויב בתשלום פיצוי. אבל מי תסכן את העבודה שלה ותלך לבית משפט לנסות לקבל את המגיע לה? רק מי שממש שונאת את מקום העבודה שלה.
 
אז מה עושים? נשים צריכות לתרגל מו"מ, כמובן. אבל אני מבקשת לפרגן למעסיקים הגברים: אתם אנשים ישרים, לא שוביניסטים, ומתקדמים. ואני לא אומרת זאת בציניות. הבעיה היא שרבים מכם לא מכירים בבעיה. אם נשים שעובדות אצלכם מרוויחות פחות מהגברים, הבעיה היא אצלכם. גם אם עובדת ביקשה שכר נמוך, אל תנצל את החולשה ותשלם לה פחות - תהיה הוגן.
 
זאת ועוד: מתוך ציונות רבים מהמעסיקים גאים בכך שיש להם עובדים שמשרתים במילואים. הם יודעים שהעובד ייאלץ להיעדר מהעבודה, אבל "הילת המג"ד" גורמת להם לספוג את ההפסד. ומדוע האם היולדת לא זכאית לאותו יחס ולאותה הילה, האם המאמץ שלה לא פחות הרואי? האם גידול ילדים מסייע פחות למפעל הציוני? האם לא כדאי לקדם נשים גם אם הן נעדרות בגלל חופשות לידה?
 
כדי לא להנציח את האפליה צריך לרצות בשינוי ולהבין שמדובר באתגר שיש להתמודד איתו באופן יזום. נכון, המצב כיום טוב משהיה, אבל הפערים עדיין עצומים. אם הגברים רוצים שבנותיהם תגדלנה ותוכלנה להתקדם בעבודה באופן שוויוני, הם צריכים להפסיק להסתתר מאחורי "כוחות השוק" ולשנות את התפיסה כבר עכשיו.