נדמה שישנם שני דברים שישראלים אוהבים לעשות היום יותר מכפי שעשו בעבר: להשקיע אנרגיה במחוות מיותרות, ולהשקיע אנרגיה בהיעלבויות מיותרות. אלה הדברים שהפכו את קמפיין הקידוש בשישי לסקנדל של חמש דקות. אלה, וכמובן השקלים הרבים שהושקעו בשלטים הרבים שנועדו לקדם מוסד שאיננו זקוק לקידום, או לפתור בעיה שאיננה קיימת, או לעשות משהו אחר שאת טיבו קשה לשער. משהו טוב. 



במחקר המקיף האחרון על שמירת מסורת וערכים של יהודים בישראל (מרכז גוטמן) מופיעים הנתונים הפשוטים הבאים: 60 אחוז מיהודי ישראל עושים קידוש בליל שבת לעתים קרובות או תמיד. 66 אחוז מדליקים נרות שבת. כמעט 70 אחוז עורכים "סעודה מיוחדת" בליל שבת. 
 
שיעורם של המדווחים על קיום המנהגים הללו נמצא בעליה. כלומר: אין חשש שהקידוש של יום שישי עומד להיעלם מחיינו. מצבו יציב ואפילו משתפר. הקמפיין למען הקידוש נחוץ בערך כמו קמפיין בעד נשימה סדירה ("בבוקר שאיפה, בערב נשיפה") או בעד עיכול תקין ("בצהריים ארוחה, בערב הצלחה").
 

זהו קמפיין שאינו שונה במהותו מחוק הלאום. מחווה סמלית שאין בה צורך. לכאורה חיובית, בפועל מרבה מחלוקת. הוויכוח על חוק הלאום הכניס את הצירוף "מדינה יהודית" – שרוב מוחץ מהיהודים בישראל מקבל ללא ערעור – למסגרת של עימות. הקמפיין למען הקידוש הכניס את הקידוש של יום שישי – מנהג נפוץ מאוד שוודאי שגם מי שאינו מקיים לא מתנגד לו – למסגרת של עימות. 
 
קם יהודי בבוקר ופתאום עליו להחליט: האם הוא בעד קידוש של יום שישי או נגד קידוש של יום שישי. ועוד הוא צריך להחליט: האם כאשר יקדש השבוע יעשה זאת משום שהוא אוהב לקדש, או משום שנכנע לצו פרסומי אופנתי. ועוד הוא צריך להחליט: האם כאשר שוב ידלג על הקידוש, יעשה זאת מתוך אדישות, עצלות, או שלמעשה מדובר במחאה מתוחכמת נגד מגמת ההדתה של מדינת ישראל.
 
הוא צריך גם להחליט האם עליו להיעלב, ומאיזו סיבה. והבחירה העומדת בפניו מגוונת, כמו ששיטוט קצר באינטרנט מוכיח. אפשר להיעלב כי הקמפיין מעליב (מציג את הלא-עושה-קידוש כ"ריקני ומנוכר"), כי הוא מתנשא ("אל תתנו לנו ציונים"), כי הוא גזעני ("ישראלי לגיטימי הוא רק יהודי, הטרוסקסואל, נשוי, הורה לילדים, שומר מסורת"), כי הוא כופה ("אל תגעו לי בשישי"), כי הוא מפלג ("זה מה שיקרב את לבבות החברה המשוסעת שלנו?"). 
 
כנראה שיוזמי הקמפיין באמת סבורים שלמשפחה שעושה קידוש אכן יש חיים עשירים יותר מאלה של משפחה שאינה עושה קידוש. זו לא מחשבה שראוי להזדעזע ממנה. יש הרבה ישראלים שסבורים שלקוראי ספרים יש חיים עשירים יותר מאלה של מי שאינם קוראי ספרים (האם הייתם מוטרדים מהקמפיין: בצהריים פרלמנט, בערב ספר?). 
 
יש הרבה ישראלים שסבורים שלצופי כדורגל יש חיים עשירים יותר מאלה של מי שמעדיפים כדורסל (האם הייתם נעלבים מהקמפיין: בצהריים עבודה, בערב כדורגל?). יש הרבה ישראלים הסבורים שגילו את המתכון לחיים נכונים ורוצים לשתף אתכם. ברוב המקרים, המאמץ מיותר – ברוב המקרים, גם העלבון מיותר.