כחודשיים אחרי שבג"ץ הורה על סגירת מתקן חולות בנגב, פרסם משרד הפנים הצעה חדשה לחוק להסדרת מעמדם של מבקשי המקלט ומהגרי העבודה הבלתי חוקיים, אבל תושבי השכונות בדרום תל אביב כבר לא מאמינים שיהיה שינוי. "ארגוני זכויות האדם מנוכרים לנו, ואני לא אופטימי", אומר עובד חוגי, פעיל חברתי בשכונת התקווה. "אולי כדאי קודם כל לנפץ שתי סטיגמות רווחות לגבי התושבים בשכונות. אנחנו לא גזענים. הכי קל לתקשורת לצלם הפגנות קטנות של פוליטיקאים מסיתים, כרזות שקוראות לגירוש מיידי או את אותו בחור שצועק 'כושים'. אבל הרוב של התושבים בשכונות שלנו לא גזענים. במשך שנים קלטנו כל עלייה שהגיעה לכאן, ולא רק עולים חדשים, גם עשרות אלפי עובדים זרים מכל העולם, שחיו כאן בשנות ה־ב 90 ובתחילת שנות האלפיים, אבל המצב היום שונה בתכלית ממה שהיה אז. אנחנו קורסים, הצביון של השכונה השתנה לחלוטין, ועדיין לא תראי כאן ביומיום תושבים רודפים או מתנכלים למבקשי המקלט שחיים ועובדים בשכונה".

"הסטיגמה השנייה היא שתושבי השכונות הם אלו שמשכירים את הדירות למסתננים ואז מתלוננים", מוסיף חוגי, "אלא שלתושבים כאן אין דירות נוספות להשכיר. המשכירים כמעט תמיד הם אנשים שאינם גרים בשכונה, כאלו שקנו כאן דירות זולות להשקעה או שירשו דירות, הם לא גרים כאן ולא אכפת להם מה קורה בשכונה, ולכן הם יעדיפו להשכיר דירה למבקשי מקלט ולהרוויח יותר בלי להתחשב במה עומס כזה עושה לתשתיות ולסביבה".
 


"נאחזים בקנה של קש"
ב־ 22 לספטמבר, כאמור, פסל בג"ץ את התיקון לחוק למניעת הסתננות, שלפיו כל אדם שיסתנן לישראל שלא כדין יישלח למעצר של שנה ללא משפט, ומבקשי המקלט השוהים בערים יישלחו לתקופה בלתי מוגבלת למתקן חולות, והשופטים קבעו כי מתקן הכליאה ייסגר בתוך 90 יום.
"הלב מבין את הקשיים, אך הדעת אינה סובלת את הפתרון שנבחר", כתב השופט עוזי פוגלמן בפסק הדין, "אין חולק כי הגעתם של עשרות אלפי מסתננים לשטחה של ישראל היא סוגיה סבוכה - אך גם סוגיה אנושית. בידי המדינה נתונים כלים רבים המאפשרים לה להתמודד עם תופעת ההסתננות, והמחוקק הוא הריבון לבחור בפתרון החוקי המתאים. פתרונות חוקיים רבים באים בחשבון, אך עליהם להיות חוקתיים. על פתרון חוקתי לשקף את האיזון בין טובת הכלל לבין טובת הפרט. עליו לצמצם את הפגיעה בתושבי מרכזי הערים מזה, ובמסתננים מזה".
 
בעקבות פסילת בג"ץ, פרסם משרד הפנים לאחרונה תיקון לחוק ההסתננות, שלפיו מבקשי מקלט חדשים יישלחו לשלושה חודשים למתקן הכליאה סהרונים שבנגב – במקום שנה כיום, ולאחר מכן יועברו לחולות. מבקשי מקלט ותיקים יישלחו לתקופת שהייה מקסימלית של 20 חודשים במתקן חולות. על מבקשי המקלט תחול חובת התייצבות במתקן פעם ביום, במקום שלוש.

כמו כן, במסגרת החוק החדש תחול החמרה בסנקציות על המעסיקים, והם יצטרכו להפקיד מכיסם פיקדון חודשי בסך  20% בעבור העובד, על חשבון פיצויי הפיטורים שלו – פי שניים ממה שנדרש היום מעסיק להפקיד בעבור כל עובד אחר במשק בשביל פנסיה ופיטורים. בנוסף, כל עובד יחויב להפקיד 20% משכרו כפיקדון שיקבל לידיו בעת יציאתו מישראל, כדי לעודד אותו לעזוב את הארץ. זאת מעבר להיטל נוסף שיוזמת המדינה, ולפיו המעסיק ייאלץ 
לשלם למדינה מס בסך 30% משכר העובד בגין העסקתו. כך למעשה, יחויבו המעסיקים לשלם 50% מעבר לשכר העובד.
 הפגנות נגד מבקשי המקלט. צילום: תומר ניחוברג, פלאש 90

החלטת בג"ץ לסגור את מתקן חולות וגם נוסח החוק החדש גרמו לפעילים בשכונות להחריף את המאבק שהם מנהלים במשך כחמש שנים נגד מה שהם מכנים "השתלטות מבקשי המקלט מאפריקה על הבית" שלהם. במסגרת המאבק הם פתחו עמוד פייסבוק, ובו הם קוראים להשכיר דירות רק לישראלים, הגבירו את הסיורים לפוליטיקאים בשכונות סביב התחנה המרכזית, וממשיכים במאמצים להסביר את עמדתם.
"דווקא בתקופה שבה התחילה השכונה להתרומם - הוקם כאן בית דני, נפתח הסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין וסטודנטים החלו לגלות את השכונה- דווקא אז התחילה הגעה מסיבית של אוכלוסיות חלשות לכאן", טוען חוגי, אב לחמישה ילדים שמלווה את המאבק מאז החל ומוותר על ימי עבודה כדי להגיע לכל הדיונים בכנסת ולהשמיע את קולם של תושבי השכונות. "זה לא היה מקרי. רוב האנשים בשכונות הם קשיי יום, לא יודעים להתמודד. לא יודעים להסביר. המדינה הביאה את מבקשי המקלט לתחנה המרכזית ועזבה אותם. מישהו חשב איפה הם יישנו? איפה הם יעשו את הצרכים? מישהו חשב מה יקרה לשכונות שזקוקות לשיקום, לשיקום תשתיות, לשיקום חברתי? הכפילו כאן  את האוכלוסייה כמעט בן לילה, בלי לתת את הדעת על התוצאות. בכל שכונות עוטף התחנה המרכזית יש אולי 40 אלף תושבים ותיקים, והוסיפו לזה כמעט 40 אלף מבקשי מקלט".


 

ניסיתם להגיע להידברות עם ארגוני זכויות האדם המטפלים במבקשי המקלט?
"מבחינתי, ארגוני זכויות האדם אינם שמאלנים לפי ההגדרה של שמאל סוציאליסטי שדואג לחלש, וגם בג"ץ מנותק מאיתנו. לעתירה שהגשנו אנחנו, תושבי השכונות, בבג"ץ התייחסובשורה אחת בפסק הדין. למבקשי המקלט דאגו, ואותנו שכחו. הגענו לכמה ניסיונות הידברות עם הפעילים ועם הקהילה של מבקשי המקלט, אבל אני לא מרגיש שהם מתייחסים אלינו מלבד מס שפתיים: 'צריך לסייע לתושבי השכונות'. זה מאוד יפה להגיד, אבל מה הם עושים בפועל? אני רוצה לראות קבוצת מבקשי מקלט ישנים בשדרות רוטשילד, הרי מיד יחזירו אותם לכאן. יש גבול שאינו גדר ואינו חומה בינינו לבין הצפון ומערב תל אביב. ארגוני זכויות האדם עורכים גם הם סיורים, חד־צדדיים, הם מראים רק את מבקשי המקלט, הם לא מראים את התושבים הקשישים מסוגרים בדירות שלהם".
אתה מרגיש חמלה כלפי אותם מבקשי מקלט שעברו ייסורים בארצם ובדרך לכאן?
"ברור. המדינה לא צריכה להעניק להם הגנה קבוצתית, אלא לבדוק מעמד לכל אחד ואחד בנפרד. אלו מהם שהם אכן פליטים - יש לנו מחויבות כמדינה לטפל בהם ולשקם אותם. אבל למרות הרחמים שלי, אי אפשר לקלוט בלי בדיקה את מאות האלפים מאפריקה בישראל. עניי עירי קודמים. אין לי ברירה. כבר גמרנו לטפל בעניים, בקשישים, במחוסרי הדיור, בניצולי השואה ובעולים מאתיופיה?".
החוק החדש והגדר שהוקמה בגבול הדרום לא מהווים מבחינתך מחסום להמשך הגעתם של מבקשי מקלט?
"הגדר לא מהווה מחסום בלי החוק ובלי השהות במתקן חולות. גם גדר של עשרה מטרים היא לא מחסום. בעקבות החוק ובעקבות פתיחת המתקן ראינו כאן בשכונות ירידה בצפיפות וירידה בפשיעה. אם המגמה הזו הייתה ממשיכה, מגמת השיפור הייתה נמשכת".

"שהות של שלושה חודשים במתקן לא תעצור אף אחד מלנסות ולהגיע לכאן", טוען חוגי, "עם כל הרחמים שלי על  המצב שלהם, אני מרחם יותר על התושבים הקשישים כאן בשכונות, שחייהם אינם חיים. אנשים שגרים באזור לוינסקי, וכל האזור שלהם ספוג שתן וצואה, שחוששים לצאת החוצה בשעות החשיכה. הגענו למצב שמשפחות מזייפות את כתובת המגורים כדי לרשום את הילדים לגנים ולבתי ספר מחוץ לשכונות. באים אלינו מארגוני השמאל ואומרים לנו: 'אתם צודקים, אבל...' ברגע שהם אומרים את זה, אני אוטומטית יודע שהם מדברים מהשפה ולחוץ".
"החוק החדש מטומטם", מוסיף חוגי, "מי לא יסכים לשבת שלושה חודשים במתקן שהייה ואז להיות חופשי לעשות כרצונו במדינה?".
התושבים בשכונות עדיין מאמינים לפוליטיקאים שמגיעים לכאן?
"ברור שלא, ברור לנו שהפוליטיקאים מגיעים כדי לעשות כותרות ולגרוף קולות, אבל במצבנו, כל פוליטיקאי שמגיע – אנחנו מוכנים לקבל, כי לפחות הם מקשיבים לנו. אנחנו כמו טובע שנאחז בקנה קש".
"השבע מול הרעב"
על פי נתוני רשות האוכלוסין וההגירה, שוהים כיום בישראל 47,137 מבקשי מקלט מאפריקה, מתוכם 34,475 אזרחי אריתריאה ו־ 8,852 אזרחי סודן. ב־ 2011 שהו בישראל כ־ 60,000 מבקשי מקלט אפריקאים. במהלך שנת 2014 עזבו את ישראל 5,751 מבקשי מקלט מאפריקה.
חוגי מתייחס למקרי האלימות שבוצעו נגד מבקשי המקלט באומרו: "יש מקרים של התנכלות, היו מקרים של ניפוץ שמשות וגם מקרה של תקיפת גן ילדים. זה חמור מאוד. אבל חלק מהמקרים האלו נובעים מתסכול נורא, מתחושה של חוסר אונים.
 
"בכל פעם שאנחנו מתלוננים על הפשיעה כלפינו, על מקרי אונס, ניסיון אונס, מעשים מגונים ושוד, שוב אומרים לנו שאנחנו גזענים", טוען חוגי, "לא מפרסמים את כל מקרי הפשיעה כאן. הבת הקטנה שלי משרתת בצבא וכשהיא מגיעה לחופשה היא מתקשרת אלי שאקח אותה מהתחנה הביתה. היא פוחדת ללכת ברחוב לבד. אני לא חושב לרגע שכל קהילת מבקשי המקלט הם פושעים, אבל בפועל אנחנו רואים את העלייה בפשיעה מדי יום. השכונה השתנתה, אין יותר דלתות פתוחות".
"השכונה שלנו כבר לא שלנו". מבקשי מקלט בדרום ת"א. צילום: רוני שקוצר, פלאש 90 

אתה רואה פתרון?
"לא, לפעמים אני צובט את עצמי כדי להאמין שזה באמת המצב. אני לא אופטימי. אנחנו מאבדים את עצמנו. אני רוצה שהתושבים כאן ירגישו חופשיים לטייל בגינות, להסתובב בחוץאחרי החשיכה. גם הפרויקטים החדשים לעידוד סטודנטים לעבור לשכונות שהעירייה מקימה בנווה שאנן ובשפירא הם פרויקטים סגורים, גדרות וסורגים. מה זה אומר ההשקעה הזו באבטחה? שגם הגורמים הרשמיים מבינים את המצב".
"מה יקרה כאן בסוף? אנשים שיכולים לעזוב עזבו ויעזבו, מי שיישאר הם אלו שאין להם לאן ללכת. מבקשי המקלט מביאים לקריסה שלנו, ואת זה ארגוני זכויות האדם מסרבים להבין. השבע אף פעם לא יבין את הרעב. לא מדובר בגזענות, אלא ברצון לחיות ברמת חיים סבירה. זו זכותנו".
 
שפי פז, תושבת שכונת שפירא, היא הפנים המוכרות של המאבק בארבע השנים האחרונות. לדברי פז, פעילת מרצ לשעבר, היא עזבה את חוגי השמאל בגלל מה שהיא מכנה “האטימות שלהם”. למרות הבקשות של קרובי משפחה, היא נשארת לגור בשכונה.

“לפחות פעמיים בשבוע אני חושבת לעבור למקום אחר אבל אני לא יכולה לעזוב, אני רואה את הקשישים כאן, את התושבים שסובלים כאן סבל נורא ונדרסים תחתיו, ואני לא יכולה לנטוש אותם”.
הזיהוי של המאבק שלכם עם ארגוני ימין קיצוני לא מטריד אותך?
“מטריד מאוד, אבל זו פיקציה שיצרה התקשורת. אנחנו לא מזדהים כלל עם ארגוני הימין הקיצוני, וארגונים כמו להב”ה אינם מתקבלים אצלנו בשכונות. גם בהפגנות שהם עורכים כביכול בשמנו תמצאו אולי קומץ מתושבי השכונה. אבל ארגוני ימין מתון המעניקים לנו סיוע מתקבלים בברכה, בעיקר מכיוון שארגונים המזוהים עם המרכז או השמאל לא מציעים לנו שום סיוע משפטי או אחר, ועדיין רוב תושבי השכונות בדרום לא מזדהים עם מפלגות ימין  קיצוני ולא מצביעים להן”.
“אין לנו שום דבר נגד מבקשי המקלט כאנשים, קיבלנו אותם בהתחלה, שמענו את הסיפורים הקשים ולבנו יצא אליהם”, אומרים דנה וגיא, זוג בשנות ה־ 40 לחייהם משכונת התקווה, תושבי השכונה יותר מ־ 20 שנה המבקשים לא להזדהות מאחר ש”אנחנו מנסים למכור את הדירה, וגם כך המחירים נמוכים מאוד. אם ידעו שאנחנו לחוצים, נהיה בבעיה גדולה יותר”.
“אלא שאחרי שבע שנים, השכונה שלנו כבר לא שלנו, אנחנו עדיין אנשים צעירים, יש לנו משפחה, אנחנו רוצים לחיות ולגדל את הילדים שלנו במקום אחר, נקי יותר, רגוע יותר, רחוק מהבלגן. כל המשפחה שלנו כבר עזבה, אנחנו האחרונים שנשארנו”.
שקלתם להשכיר את הדירה למבקשי מקלט במקום למכור?
“לא, וזה אולי שיקול שגוי. אולי כלכלית היינו צריכים לעשות את זה, אבל אנחנו חלק מהשכונה, לא נעשה משהו שיגביר את הבעיה. בחיים לא האמנו שנגיע למצב שבו אנחנו כביכול הגזענים, כי אנחנו לא רוצים להשכיר את הבית לאנשים בגלל המוצא שלהם, אבל זה באמת לא בגלל המוצא או הצבע. החיים כאן נהיו בלתי אפשריים מבחינתנו, הרמנו ידיים, אנחנו מוכנים לשלם מחיר כדי לצאת מכאן, לא מאמינים שהמצב ישתנה”.