שלומה של הקהילה היהודית במיאמי, פלורידה, טוב, תודה. אפשר היה לנחש את זה כבר קודם, להרגיש את זה ברחוב, אבל עכשיו יש נתונים שמספקים הוכחה נחרצת: אחרי שנים ארוכות של דעיכה איטית, לא דרמטית, באו שנות הריבאונד, כמו שמכנה אותן מחקרו של פרופ' איירה שסקין. בשנת 2004 היו במיאמי 54 אלף משקי בית יהודיים, ב-2014 ישנם קרוב ל-56 אלף. 

מספר היהודים עלה מ-113 אלף ל-123 אלף. זו הקהילה היהודית ה-11 בגודלה באמריקה, קטנה כמובן בהרבה מאלה של ניו יורק ולוס אנג'לס, קטנה גם מאלה של שיקגו ובוסטון. אפילו בפלורידה יש שלוש קהילות גדולות ממנה: ברוורד, דרום פאלם ביץ' ומערב פאלם ביץ'. אך אלה קהילות לא רחוקות. אם סופרים אותן ביחד לומדים על מצבם של יהודי דרום פלורידה. כאמור, טוב תודה.
זו קהילה מיוחדת, שונה במאפייניה מקהילות רבות. כשליש ממי ששייכים לה נולדו מחוץ לאמריקה. יהודים מהגרים, רבים מהם מאמריקה הלטינית, ויש גם לא מעט ישראלים. כ-9,000 לפי הספירה של שסקין. זו קהילה שבהשוואה לאחרות מפגינה עוצמה מרשימה של זהות יהודית. יהודים ממיאמי מבקרים בישראל יותר מהממוצע האמריקאי, מרגישים שלהיות יהודים חשוב יותר מהממוצע האמריקאי, נשואים ליהודים הרבה יותר מהממוצע האמריקאי – רק 16% מקרב הזוגות הם מעורבים לעומת 61% מכלל הקהילה היהודית אמריקאית. 

לפי הספירה של שסקין, שחלקים ממחקרו פורסמו לפני שבועיים וחלקים נוספים ממנו נמסרו לי לעיון קודם פרסומם המלא, רק 11% מהיהודים במיאמי מגדירים את עצמם כאורתודוקסים. במיאמי, כמו בשאר רחבי אמריקה, יש הרבה יותר יהודים רפורמים (31%) וקונסרבטיבים (26%)  או סתם יהודים (32%), כלומר יהודים שאינם רואים עצמם כמשתייכים לזרם יהודי כזה או אחר. 
רוב ניכר מקרב היהודים הללו הדליקו אמש נר חנוכה – 76%. היכן ובחברת מי ידליקו אותו? קשה לומר, אבל מותר לחשוד שרבים מהם יעשו זאת בחברתם ובעידודם של אנשי חב"ד הנמרצים. שהרי, אחת מהתגליות המרעישות של שסקין היא שלמעלה מרבע מיהודי מיאמי השתתפו בשנה האחרונה בפעילות של חב"ד. אם רוצים לדייק: 26%.
שסקין עצמו אמר ש"הלסת שלי נשמטה" כאשר איתר את הממצא הזה. למה? כי אף אחד לא שאל את השאלה הזאת בצורה מסודרת ברוב המחקרים עד עכשיו. שסקין עצמו ערך מחקרים כבר בעשרות קהילות יהודיות באמריקה, ולא שאל. גם חוקרים אחרים לא שאלו. לא חוקרים יהודים, ולא החוקרים שעסקו בסקר הגדול, המושקע והמצוטט של מכון "פיו" מהשנה שעברה. שאלו על זרמים. שאלו אם הם הולכים לבית הכנסת. אבל חב"ד זו חיה משונה שלא נכנסה לאף קטגוריה. זו תנועה חסידית, שחבריה ודאי מחשיבים את עצמם לאורתודוקסים. ומצד שני, חלק ניכר מפעילותה מכוון לקהל שאיננו אורתודוקסי. את הקהל הזה היה קשה לזהות עד עכשיו. במיאמי, נפתח צוהר כלשהו, שמזמין המשך חקירה, ושלפחות לחוקר אחד גם שמט את הלסת.
באים בחינם
ההצלחה של חב"ד למצוא יהודים, להתקרב אליהם, למשוך אותם לפעילות, להתחבב עליהם, היא הצלחה מוכרת, שמנהיגים יהודים מכל הקהילות שמו לב אליה. בשנה שעברה, בפעם הראשונה אי פעם, התארח בכנס השלוחים של חב"ד מנהיגה של התנועה הרפורמית, הרב ריק ג'ייקובס, שהביע לא פעם את התפעלותו מהישגיה של חב"ד – תנועה שנמצאת בקצה המרוחק של הסקאלה לעומת התנועה הרפורמית. ג'ייקובס היה רוצה שתנועתו תלמד כמה מההצלחות של חב"ד ותנסה לאמץ אותן. זה לא יהיה פשוט. חב"ד נשענת על סוג של מחויבות שקשה לאתר בתנועות אחרות, ועל שליחים שיוצאים להתגורר בקרב קהילות לא חב"דיות למשך חיים שלמים. 
לפני שבועיים, בשיחה עם הרב החב"די דיוויד אליעזרי ממחוז אורנג' בקליפורניה, שמעתי את התלונות שנשמעות מכיוון חב"ד על הערכת החסר שתנועתו זוכה לה. זו לא הפעם הראשונה שאליעזרי משמיע תלונות כאלה, שיש להן בהחלט על מה להתבסס. עם פרסומו של הסקר של "פיו" על יהדות ארה"ב כתב מאמר נוקב ובו מחה על כך שהמחקר "מתעלם מהקבוצה שצומחת הכי מהר של הקהילה היהודית". הוא גם נקב במספרים. 

 קשה עוד לדעת האם ועד כמה ההשפעה של חב"ד על יהדות אמריקה . צילום: מנדי הכטמן, פלאש 90

התנועה הרפורמית, הגדולה מבין התנועות המסודרות של יהדות אמריקה, מחזיקה כיום קצת יותר מ-850 בתי כנסת. התנועה הקונסרבטיבית, שפעם הייתה הגדולה ביותר וכבר כמה עשורים נמצאת בירידה, מחזיקה קרוב ל-600 בתי כנסת. לעומת שתי אלה, לחב"ד יש באמריקה כמעט אלף מרכזים. כלומר, אם לקבוע לפי מספר מוקדי הפעילות – חב"ד זכאית לתואר התנועה הגדולה ביותר. 
אז למה היא לא נספרת כך? משום שחב"ד איננה תנועה, ומי שבאים לפעילויות שלה אינם חברים בתנועה. המודל המקובל של בית כנסת שיש לו חברים משלמי מסים, שאותם אפשר לספור, ועל פיהם לקבוע כמה חברים יש לבית הכנסת, וכפועל יוצא של מספר בתי הכנסת גם כמה חברים יש בכל תנועה – איננו המודל של חב"ד. לבתי הכנסת של חב"ד בא כל מי שרוצה, אין מסים, אין ספירה, אין חברות. זו פירמידה הפוכה: במקום "שלם – ואז תבוא אם תרצה", חב"ד מציעה את "בוא – ואז תשלם, אם תרצה". 
מהמחקר של מיאמי אפשר ללמוד שיש מי שרוצה. ויותר ממה שאפשר היה לחשוד, וגם בהרכב שונה מכפי שניתן היה לשער. מסתבר שלא רק ישראלים שמתגוררים באמריקה הולכים לחב"ד (בגלל שלא צריך לשלם, כמו שהם רגילים מבית הכנסת בישראל). וברור שלא רק אורתודוקסים הולכים לחב"ד (כי יש הפרדה בין המינים ונוסח התפילה אורתודוקסי). במיאמי, כשליש מהמשתתפים בפעילות של חב"ד מגדירים את עצמם קונסרבטיבים ועוד כמעט 20% הם רפורמים. רק רבע הם אורתודוקסים, ועוד רבע הם סתם יהודים שאינם מגדירים את עצמם. ובמילים אחרות: למעלה ממחצית ממשתפי חב"ד מזהים עצמם עם התנועות של היהדות הפרוגרסיבית. נתון שאכן מאפשר ללסת להישמט. 
זה הישג של חב"ד שמלמד על כמה דברים. קודם כל, כמובן, על יכולתה המופלאה של התנועה הזאת לאפשר מרחב נוחות ופעילות ליהודים שעמדותיהם רחוקות מאוד מעמדות אורתודוקסיות מסורתיות. אבל יותר מזה: הוא מלמד על כך שחב"ד – בעיני רוב היהודים – לא נתפסת כתנועה חרדית. שהרי קשה לשער שיהודים הרואים את עצמם כרפורמים ילכו להתפלל בבית כנסת של חרדים. כלומר, חב"ד, שמבחינות רבות שייכת למחנה החרדי, ומכל הבחינות שייכת למחנה האורתודוקסי, הצליחה למצב את עצמה כך שיהודים המגדירים את זהותם הדתית כלא חרדי ולא אורתודוקסי מרגישים בנוח להשתתף בפעילות שלה. 
זה הישג שאפשר לזהות את גודלו גם בישראל. אומנם מתנהלות כאן מעת לעת מלחמות קטנות נגד כניסה של חב"ד לאזורים חילוניים במובהק, ובכל זאת אין להשוות בין יחס הישראלים לחב"ד לבין יחסם לחרדים אחרים. אפילו יחסה המורכב של חב"ד למדינת ישראל מלמד על יכולת התמרון הטובה שלה – למצוא חן בעיני כולם בלי לריב עם אף אחד. 
זו כמובן לא בדיוק תנועה ציונית. ראוי לזכור: הרבי האחרון מליובאַוויטש, מנחם מנדל שניאורסון, העדיף את החיים בברוקלין, לא רצה לבקר בישראל ואילץ את נשיא המדינה זלמן שזר לבוא לבקרו במעונו שלו אם הוא חפץ בפגישה – וסירב לבוא למלון בניו יורק שבו שהה הנשיא. ועם זאת, ככל שמדינת ישראל התחזקה כך נחלש הקול האנטי-ציוני המובהק של ימיה הקודמים של חב"ד, ופינה את מקומו לעמדות שהן אומנם לא ציוניות אך הן מעוצבות בתחכום. זה התחכום שמאפשר לרוב הישראלים להתעלם מהתיאולוגיה של חב"ד, ולזהות את התנועה כחלק מהמיינסטרים של היהודים אוהבי ישראל. 
 בלי דעות קדומות
במאמר מקיף על מצבה של יהדות אמריקה ב"ספר השנה היהודי אמריקאי 2014" כתב החוקר לורנס גרוסמן על גישתה המפתיעה, העולצת, של תנועת חב"ד לממצאי סקר "פיו" שרבים אחרים קיבלו בעגמומיות חרדה. אנשי חב"ד, כתב, זיהו את הממצאים "ככאלו המצדיקים את הגישה שלהם". איש חב"ד, הרב שמואל קפלן, כינה את הממצאים "חדשות נפלאות". עד כדי כך? בהחלט – קפלן מזהה דור חדש של יהודים אמריקאים, הדור שמכונה במחקרים "פוסט זרמי". יהודים שפחות מתעניינים בהשתייכות המוסדית של בית הכנסת שאליו הם הולכים, ויותר מתעניינים בסוג ובעוצמת הפעילות המוצעת להם.
ליהודים הצעירים האלה, אמר לי אליעזרי לפני שבוע, אין דעות קדומות נגד חב"ד. הם לא עסוקים בשאלה אם התיאולוגיה של חב"ד מתאימה לתפיסות של ועד רבנים כזה או אחר. הצעירים האלה פוגשים בקמפוס את הרב של חב"ד – התנועה פעילה מאוד בקמפוסים וברבים מהם פעילותה מאפילה על זו של ארגון "הלל" – ומתחברים אליו בלי קושי. אחר כך הם פוגשים את חב"ד בסביבת המגורים שלהם – וחב"ד כאמור נמצאת בכל מקום וממשיכה לצמוח – ומתחברים גם שם. הם רואים את החנוכיות הגדולות שחב"ד מפזרת במרכזי קניות, בצמתי דרכים, בכיכרות – ממש כמו בישראל – ונמשכים אליהן. היהדות של חב"ד היא יהדות פומבית מאוד, ובמובן הזה היא דווקא מתאימה לדור חדש של יהודים שאיננו חושש להרגיש יהודי, להזדהות כיהודי, לבוא לטקס יהודי, גם בכיכר העיר. 
צריך עוד מחקרים בעוד קהילות, שישאלו עוד שאלות על חב"ד, כדי להבין את המשמעות המדויקת של מה שעושה התנועה הזאת ליהדות אמריקה. צריך לבדוק אם מיאמי היא משל או חריג, צריך להבין מה זה בדיוק "השתתפות" בפעילות של חב"ד, והאם היא באה במקום או בנוסף לפעילות אחרת, והאם וכיצד היא משפיעה על תפיסתם של יהודים אמריקאים צעירים את יהדותם. כמו במקרה של מיזמים גדולים ומתגלגלים אחרים של העולם היהודי – כמו פרויקט "תגלית" לדוגמה – מוקדם עדיין לדעת איך בדיוק תשפיע הצמיחה של חב"ד על התודעה של יהודים באמריקה בדור הבא. 
איך תשנה את היחסים בין זרמים (אם יותר אמריקאים יתרגלו לתפילה בנוסח חב"די). מה תעשה ההשפעה שלה לתנועות אחרות (תפגע בהן, או דווקא תוסיף עוד יהודים למעגלי הפעילות). במילים פשוטות: קשה עוד לדעת האם ועד כמה ההשפעה של חב"ד על יהדות אמריקה היא בהכרח השפעה לטובה – גם בעיני מי שהתיאולוגיה של חב"ד לא מתאימה לו. אבל דבר אחד מתחיל להתברר באופן שקשה להתכחש לו: זו השפעה משמעותית.