איך הפכה ציפי לבני בשבוע אחד מהפוליטיקאית הכי חבוטה בעיר לסחורה חמה? רק לפני שבוע אף אחד לא היה בטוח שהתנועה תעבור את אחוז החסימה, ופתאום, כבמטה קסם, הצירוף של לבני לבוז׳י הרצוג הקפיץ בסקרים את מפלגת העבודה. מה גרם לתפנית? כדי לענות על השאלה הזאת, כדאי אולי להתחיל במה שגרם להידרדרות שלה.



חצי שנה לאחר התפוצצות המשא ומתן המדיני, שבשמו היא נכנסה לממשלה, לבני מצאה את עצמה מתקוטטת עם קואליציה, שעם רובה היא לא מזדהה, ומנסה לבלום הצעות חוק. וגם עם המעט הזה הגיעה יו"ר התנועה במקרה הטוב רק להצלחה זעירה. "תפסיקי לנפנף בקטנות ותיזמי מהלך גדול עם העבודה ועם לפיד", כתב לה בכעס מצביע מאוכזב בפייסבוק רק לפני שבועיים. ובצדק.


מדובר באישה שזכתה במרבית קולות הציבור לראשות הממשלה לפני שש שנים בלבד. היא אינטליגנטית, מוכשרת, בעלת היגיון בריא ויכולות מוכחות, אבל ככל שהזמן עבר, לבני רק הלכה ואיבדה מכוחה ומהשפעתה. ״מיסיז קלין״ היא אחת שאפילו יריביה אומרים עליה שהיא חרוצה וישרה, אבל אף על פי שלבני שלטה בכל הפרטים, היא הייתה מקובעת בפינה. נדמה היה שיש לה יכולת מושלמת לבצע משימות נקודתיות, אבל שיש מעליה תקרת זכוכית שהיא לא מסוגלת לפרוץ אותה. למה?


הכוח להשפיע



אולי כדאי להתחיל במה שמניע את לבני - הישגים והצלחה. היא עניינית, לא רגשנית, והתדמית מאוד חשובה לה. כמו פוליטיקאים רבים, ללבני יש אישיות נרקיסיסטית. אבל אין שני נרקיסיסטים שהם זהים, ואצל לבני בולטים מאפיינים נוספים. לכל אדם שמצליח במה שהוא עושה יש דרך מובנית, שיטות פעולה ורוטינות שהוא מפתח עם השנים. אבל המנגנון הזה, שעוזר לאדם להגיע למעלה, לפעמים הופך באיזשהו שלב למה שמכשיל אותו מבפנים. 


איבדה לגיטימציה. לבני עם נתניהו. צילום: מרק ישראל סלם


בבחירות 2009, למרות הניצחון על הנייר, לבני לא הצליחה להקים קואליציה. נתניהו, לעומתה, לא רק שהצליח להקים ממשלה עם פחות מנדטים, בדרך הוא הציע ללבני ממשלת אחדות ורוטציה על ראשות הממשלה. כל הפוליטיקאים מדברים על ערכים, אבל אצל לבני העקרונות כל כך חשובים, שהיא העדיפה ללכת לאופוזיציה ולוותר על ההזדמנות להשפיע. 


לאחר שאיבדה את ההובלה על קדימה 
לשאול מופז, לבני המשיכה לסרב לחיזורים שהיו יכולים לתת לה כוח כמספר 2 במפלגה גדולה ומשפיעה. היא סירבה להצעתו של לפיד להצטרף ליש עתיד, להקים מפלגה חדשה עם אולמרט (טרם הרשעתו) וגם לחבור למפלגת העבודה. בבחירות היא השיגה שישה מנדטים בלבד, ודווקא איתם הצטרפה לממשלה של נתניהו, ארבע שנים אחרי שסירבה לעשות זאת מעמדת כוח הרבה יותר גדולה. אבל גם בתוך הממשלה הזאת, לבני איבדה לגיטימציה. בקיצור, מציאת היגיון פוליטי צרוף במהלכיה בשנים האחרונות היא משימה בלתי אפשרית. 


עבודה בכפייה


יש דברים שאנחנו מתרגלים לעשות כשיש לנו רצון להשיג שליטה. כשצצה בפנינו בעיה, אנחנו שולפים מיומנויות ושיטות שפיתחנו כדי להתמודד איתה. בפסיכולוגיה קוראים לזה "תסמינים אובססיביים כפייתיים". אנחנו פועלים באינטנסיביות בדפוס מוכר, ומתוך כללים מובנים של פעולה, ונצמדים אליהם ביתר שאת כשיש לנו משימה חשובה. התנהגות כפייתית עוזרת לנו להשיג מטרות: היא גורמת לנו לעסוק בפרטים, להיות דרוכים, להתמסר לעשייה. אבל לפעמים הכללים והשיטות הופכים לחשובים יותר מהמהות, ודפוס העשייה הופך לחשוב יותר מהתוצאה. לא מדובר בתפיסה פילוסופית או באמנות הזן, אלא דווקא בחוסר מודעות שגורם לנו להיתפס לפרטים לא חשובים, רק כדי להרגיש שאנחנו פועלים נכון ובשביל להפחית את רמת החרדה.


רוב האובססיות הכפייתיות הן לא רק בגדר הנורמה, הן דרושות לכל אדם שרוצה להצליח. גבר, למשל, יכול לפתח אובססיה לגבי אישה, ולהיות טרוד בתוכניות פעולה מפורטות עד שהוא יכבוש את לבה. קרייריסטים מפתחים אובססיה לגבי העבודה שלהם, כי היא קרובה ללבם והם רוצים להשיג מטרות רבות בזמן קצר ככל האפשר. אבל הכל עניין של מידה. תסמינים אובססיביים־כפייתיים הם כלי שמסייע, אבל הם גם יכולים להוות מעצור. יש משהו בכפייתיות שמשרה ביטחון ונותן תחושה של שליטה, אבל שליטה בתהליך אינה בהכרח שליטה אמיתית במצב, ולפעמים העיסוק המוגזם בפרטים מונע מהאדם לראות את התמונה הגדולה.


פול גז בניוטרל


רוב הפוליטיקאים מתגמשים, בלשון עדינה, כדי להשיג מטרה. אבל במקרה של לבני, עד לפני שבוע נראה היה שאין לה שום יכולת להתגמש, ושהעקרונות הפכו לכלוב שלה. בממשלה המתפרקת, לבני הייתה התלמידה הכי חרוצה בכיתה, אבל היא לא בנתה את התשתית הפוליטית שתאפשר לה באמת לקדם איזשהו מהלך. בעניין המו"מ המדיני, היא עבדה יומם וליל, נפגשה עם כל מי שצריך והכינה תוכניות עבודה.


עם זאת, היא ידעה שהעניין של נתניהו לקדם תהליך כזה הוא מוגבל, אבל היא לא תכננה איך לכופף אותו ברגע האמת לכיוון שלה. מבקריה אמרו שהיא מתפקדת ב"פול גז בניוטרל", וכשמדברים על תסמינים אובססיביים־ כפייתיים זו בדיוק ההגדרה. כשאנשים אמביציוזים רוצים להשיג מטרה, הם "שמים גז", מגבירים את קצב העשייה, אבל לפעמים כשדורכים בחוזקה על דוושת הגז, מתחפרים בחול. לבני עבדה קשה מאוד: היא בלמה חוקים, שחררה הצהרות ושלטה בכל הפרטים, אבל בפועל, היא פשוט המשיכה לעשות רק את מה שהיא יודעת ולא הייתה מסוגלת להתקדם הלאה.


נראה שהמנגנון האובססיבי-כפייתי שסייע ללבני להגיע לפסגה, הוא גם זה שעצר אותה. ייתכן שהתסמינים התגברו, כשהאפשרות להיות ראש ממשלה הציפה אותה בחרדה, ואז היא נצמדה חזק מדי למנגנון המוכר לה - להשגת תחושה של שליטה. היא נצמדה לתנאים ולפרטים ביתר שאת. היא קראה לזה עקרונות, אבל העקרונות הפכו לכבלים. גם כשחוק הלאום עמד על הפרק, לבני למדה את הנושא ואמרה את כל הדברים הנכונים, אבל לא הצליחה לייצר תשתית כדי לגרום לדברים לקרות בדרך שלה. 


לדעת להתגמש


למנהיג אין ברירה אלא להבין מהן המטרות החשובות ולהניח בצד דברים שהוא מזהה כמשניים. ראש הממשלה המנוח יצחק רבין, למשל, נעזר ביוסי ביילין, כשרצה לעבוד על הסכמי שלום עם הפלסטינים. מנחם בגין חרק שיניים, אבל החזיר את סיני. יצחק שמיר, לעומתם, תמיד היה בקיא בפרטי הפרוטוקולים והדוחות, אבל לא היה מסוגל להתגמש מספיק כדי להניע מהלך גדול. לבני דומה לו בהיבט הזה.


אבל בשבוע האחרון לבני פתאום התגמשה. היא הבינה שהיא עלולה להיעלם אם לא תעשה את הצעד, והסכימה סוף־סוף להתאחד עם מפלגה גדולה. בו ברגע, הסקרים גמלו לה על ההחלטה. בשבוע האחרון השילוב שלה כמספר 2 של בוז׳י מנבא הובלה למפלגת העבודה. אף שזה לא קל עבור מבנה אישיות נרקיסיסטי, לבני הצליחה לקבל את העובדה שלא כל אחד נועד להנהיג, ושדווקא עבודה בצוות עם מישהו אחר, אחד שייקח את ההגה לידיו, יכולה לקרב אותה למטרות האמיתיות שלה. 


פעלה בניגוד למבנה האישיות שלה. לבני והרצוג. צילום: אלוני מור


לבני אולי עשתה זאת משום שהרגישה שכבר אין לה מה להפסיד, ולכן קפצה לבריכה, אבל באופן פרדוקסלי, העיקשות להוביל בכל מחיר כדי ״לדבוק בעקרונות״ דרדרה אותה, בעוד הנכונות להרפות ולוותר על ההנהגה הקפיצה אותה בחזרה.


*אין במדור זה כדי להוות חוות דעת פסיכולוגית ואין להסתמך עליו כעל כזו. האמור מבוסס על פרסומים שונים בתקשורת ולא על בדיקת מושאי הכתבה, והמטרה היא רק להציג דוגמאות לפרופילי אישיות שונים