אחת לכמה שנים נוחתת בישראל מכונית שהחשיבות שלה עבור השוק חורגת מהברזל ומן התכונות שלה ככלי רכב. הונדה אקורד היברידית החדשה, אשר מיובאת כעת לישראל בייבוא סדיר אך מקביל על ידי חברת הליסינג אלבר, היא אחת מתוך מספר (מצומצם) של דגמי הונדה וטויוטה שאלבר מייבאת - והמעניינת מכולן. ראשית, החדשות החשובות הן עצם הייבוא הסדיר לכאורה על ידי גוף גדול שאינו יבואן רכב קלאסי.
בשלב זה מוקדם להעריך את חשיבותן המעשית של החדשות הללו, גם מפני שתגובתם המסחרית של היצרן - הונדה ארצות הברית - ושל היבואן הסדיר של הונדה - חברת מאיר - עשויה לאייד את ההישג הזה כהרף עין, וגם מכיוון שקשה לדעת אם מדובר בבשורה בעלת משמעות אמיתית מבחינה צרכנית. סביר להניח שבעוד שנתיים-שלוש מהיום נדע אם אלבר אכן פתחה עידן חדש בישראל או שמא מדובר בקוריוז חולף.
השאלה הצרכנית הקשה שעולה בגלל חוסר הוודאות הזה היא כיצד יושפעו מחירי השוק של מכוניות שמיובאות בייבוא מקביל. המבחן חשוב ויוצא דופן, גם מכיוון שזאת ההזדמנות הראשונה שלנו לבחון על כבישי ארץ הקודש את הטכנולוגיה ההיברידית החדשה של הונדה, שמלווה בססמה הקשה מאוד לעִברות "חלומות ארץ" ) Earth dreams ( ומהווה שלב אבולוציוני חשוב למכוניות היברידיות בכלל. ויש עוד: אלבר, עם אקורד ההיברידית )ועם טויוטה סיינה(, מביאה לנו מכונית יפנית שמיוצרת בארצות הברית, ומי שלא מתרגש מכך כנראה פשוט לא יודע שהתקנות המשונות של משרד התחבורה שלנו מנעו במשך שנים ייבוא כזה, בזמן שבמקביל הן כן אפשרו לייבא מארצות הברית מותגים אמריקאיים. נכון שגם יבואני טויוטה וניסאן מנסים לייבא מכוניות מתוצרת ארצות הברית, ובכל זאת מדובר בחידוש בשוק שלנו.
חלומות מתגשמים
אקורד האמריקאית, להבדיל ממכונית אירופית בעלת אותו שם שמוכרת לנו בישראל, היא המכונית הנמכרת ביותר של הונדה בארצות הברית מאז שהושקה שם לראשונה לפני 25 שנים. זו הייתה המכונית היפנית הראשונה שיוצרה על אדמת ארצות הברית. אקורד האמריקאית - שגרסאות שונות שלה נמכרו מדי פעם בישראל (כאשר שערי המטבעות התאימו לכך) - שונה מאקורד היפנית והאירופית לא רק בכך שהיא מיוצרת באמריקה, אלא גם בכך שהיא גדולה יותר ומבוססת על פלטפורמה ארוכה יותר.
בעוד המכונית האירופית שנמכרת אצלנו בייבוא רשמי חודשה לאחרונה לפני שש שנים, ומבוססת במידה רבה על הדור שקדם לה, המכונית האמריקאית מבוססת על פלטפורמה חדשה לגמרי שהוצגה לראשונה לפני כשנתיים. מבחינת הגודל ממוקמת אקורד בקצה העליון של קטגוריית המשפחתיות הבינוניות בארצות הברית - ואף שזו קטגוריה מצטמצמת, עדיין נותר בה הרבה מאוד בשר ופוטנציאל כלכלי ניכר.
באירופה, לעומת זאת, וגם בישראל, מצטמצם פלח השוק של "משפחתיות גדולות" דוגמת מאזדה 6, פולקסווגן פאסאט ופורד מונדיאו, והשמועות האחרונות הן שהונדה לא תשיק בשנה הבאה מחליפה לאקורד האירופית והייצור שלה פשוט יופסק. במקרה כזה יידרשו יבואני הונדה להחליט עד כמה חשוב להם פלח השוק הזה, ובעצה אחת עם היצרן יוכלו לבחור אם לרדת ממנו לגמרי או לייבא את אקורד האמריקאית, לאחר שיבוצעו בה התאמות לישראל. כאמור, אלבר בחרה לייבא את הגרסה ההיברידית של המכונית, ובכך עשתה למותג הונדה שירות גדול, היות שזאת ההזדמנות הראשונה שלנו להתנסות בדור החדש של טכנולוגיה היברידית מבית הונדה.
חיסכון מול מחיר
אלבר מציעה את אקורד ההיברידית תמורת 200 אלף שקל לגרסה הבסיסית אך המאובזרת למדי, ותמורת הגרסה העוד יותר מאובזרת היא דורשת 219 אלף שקל, וברור מאליו שמדובר במכונית מתחרה למשפחתיות הגדולות דוגמת פולקסווגן פאסאט החדשה, מאזדה 6, סקודה סופרב וחברותיהן, כמו גם באמריקאיות דוגמת שברולט אימפלה. המכונית מוגדרת כמשפחתית החסכונית ביותר בדלק בארצות הברית, ואנחנו, עם רגל די כבדה על המצערת, צרכנו בין 14.3 ל-15 ק"מ לליטר, ובנהיגה רגועה הגענו גם לכ-20 קמ"ל - ואלה נתונים מכובדים מאוד.
ובכל זאת, מי שקונה מכונית ב-200 אלף שקל צריך לנהוג הרבה מאוד, ורגוע מאוד, כדי להצדיק כלכלית את ההפרש שישיג בתצרוכת הדלק שלו ביחס למכוניות פחות יקרות. כך שהסיבה החשובה יותר להתעניין במכונית הזאת היא הטכנולוגיה. במערכת ההיברידית של הונדה אין תיבת הילוכים, ולעומת זאת יש מנוע בנזין אחד, חסכוני, בנפח שני ליטרים, ושני מנועים חשמליים.
כל עוד הנהיגה רגועה (מאוד) ואיטית (יחסית), אקורד ההיברידית היא למעשה מכונית חשמלית שמונעת בכוחו של מנוע חשמלי חזק למדי. כאשר אוזל החשמל בסוללת הליתיום-איון, או כאשר גובר הלחץ על דוושת התאוצה, מתעורר לחיים מנוע הבנזין, אבל הוא לא מניע את הגלגלים, כמו אצל טויוטה, אלא מפעיל את המנוע החשמלי המשני אשר מתפקד כגנרטור המזין את הסוללה, ובאמצעותה את המנוע החשמלי הראשי.
תחת לחץ כבד יותר על הדוושה, או במהירויות גבוהות, נצמד מצמד מכני ומחבר פיזית בין מנוע הבנזין לבין הגלגלים, ואז נדחפת המכונית קדימה בכוחם המשולב של מנוע הבנזין והמנוע החשמלי הראשי, ובמקביל מיוצר חשמל נוסף על ידי המנוע החשמלי המשני. באופן כללי, המערכת די דומה למערכת ההיברידית החדשה של מיצובישי, וממש כמותה גם היא מוצעת )בינתיים רק בחלק ממדינות ארצות הברית וביפן( כמכונית היברידית נטענת.
גדולה, מפנקת, מתרסקת
אקורד האמריקאית שונה מהאירופית המוכרת לנו בממדים, כאמור, אבל גם במערכת המתלים ובכיול שלהם, שמותאם לדרישות האמריקאיות. המכונית גדולה ומרווחת מאוד - שני מבוגרים מגודלים יוכלו לשבת בנוחות מלפנים וגם מאחור, בתוך מושבים מרופדי קטיפה שלא מספקים המון תמיכה אבל מייצרים נוחות. תנוחת הישיבה והנהיגה טובה, שדה הראייה לכל הכיוונים טוב מאוד, והתחושה הכללית בקוקפיט נעימה, מכיוון שהעיצוב פשוט ולא מתחכם כמו זה של סיוויק, למשל.
ממכונית ב-200 אלף שקל אפשר לצפות לרמת עידון ופינוק שנובעת בין השאר גם מתחושת פרימיום - אבל כדי לקבל את אלה צריך כנראה להמתין לפאסאט החדשה של פולקסווגן. אקורד האמריקאית היא לא בדיוק מכונית "עממית", אבל היא מכונית "לחם וחמאה" בשוק האמריקאי, ודאי לא מכונית יוקרה, ומחירה הבסיסי שלה שם נע בין 29 ל־ 36 אלף דולר (110-137 אלף שקל). לכן אין להתאכזב מכך שהפלסטיקה שלה נראית בסדר גמור אבל לא משדרת מסר איכותי כמו באירופיות מקבילות.
רוב מסך המידע שמול הנהג מוקדש לעניינים ההיברידיים השגרתיים, ואילו במרכז הדש בורד ממוקמים שני מסכים - הגדול והמרוחק בהם הוא מסך תצוגה יעיל ונאה, והקטן והקרוב יותר הוא מסך תפעול טיפשי שהארגונומיה שלו ראויה לכל גנאי. לא די בכך שברוב מצבי הנהיגה באור יום מוקרנת על המסך הזה השתקפות בלתי נסבלת שלא מאפשרת לראות מה מוצג בו - גם התפעול שלו אומלל וכדי לבצע פעולות פשוטות צריך להיכנס לתפריטים מסובכים ולצאת מפונקציות אחרות (נסו למשל להפעיל רדיו בזמן שמערכת הניווט פועלת).
הממשק הזה, אולי הגרוע ביותר שבו נתקלתי בשנים האחרונות, גורם להסחת דעת מרובה ופוגע בחוויית המשתמש. מד הטמפרטורה, בפרנהייט, הוא שריד אחרון למוצא האמריקאי של המכונית ולייבוא המקביל שלא דרך הצינורות היפניים המקובלים. וזה, אגב, חבל מאוד במיוחד לנוכח המאמצים הניכרים של אלבר לאבזר את המכונית בכל טוב (מערכת ווייז עם חיבור סלולרי חינם לשלוש שנים, מערכת מניעת תאונות של מוביל איי, מצלמת רוורס סופר־איכותית עם מצלמת מראה שבוחנת את צדה הימני של המכונית בעת איתות ימינה, מושב נהג מתכוונן חשמלית, בקרת אקלים, בקרי שליטה מההגה ועוד).
לא לאלימות
לקוח טיפוסי של מכונית היברידית לא מעוניין לחרוך אספלטים, אחרת היה רוכש לעצמו מכונית אחרת. כל עוד מסכימים על נקודת המוצא הזאת אפשר לומר שמערכת ההנעה ההיברידית של הונדה ממש טובה. ראשית, היא שקטה מאוד, וכמו ברוב ההיברידיות כיף לזנק איתה מעמידה למהירויות עירוניות ולחוש לא רק בשקט ובעוצמה החשמלית אלא גם בחסד שעושים עם הסביבה. גם הבלמים הרגנרטיביים (שאוספים אנרגיה מבוזבזת בכל בלימה) פועלים טוב מן המקובל, ועל אף שיש משהו מלאכותי בתחושת הבלימה, נראה שהונדה הגיעה לרמת תחושת הבלימה הטובה בקטגוריה נכון להיום.
כאשר מלטפים את המצערת בעדינות, ומאיצים באופן סביר למהירויות שיוט טיפוסיות, אקורד משדרת מסר נעים ולא נותנת תחושה שהיא חלשה מדי. כאשר מעמיסים את כל כובד המשקל על המצערת, מסתערת המערכת ההיברידית, מעירה באלימות את מנוע הבנזין ויוצאת לדרך ללא היסוסים. התוצאה אומנם לא מדביקה את הגב למושב אבל בהחלט משביעת רצון, ומה שפחותנעים הוא הפסקול שמייצר צליל רוטן שלא מסונכרן עם קצב התאוצה של המכונית. בכלל, המערכת ההיברידית מייצרת רעשים שונים, לאו דווקא מציקים, שפשוט צריך להתרגל אליהם.
בשורה התחתונה לאקורד ההיברידית אין בעיית תאוצה או מהירות, אבל שימוש אלים במכונית הזאת יוצר תחושה לא נוחה ולא מהנה. אופי שיכוך המהמורות נגזר מן הטעם האמריקאי, עם טוויסט של הונדה: השיכוך רך וסופג, כלומר על אספלט מהוקצע ומלוטש מתקבלת רמת נוחות גבוהה, אבל מהלך המתלים קצר יחסית, השליטה בקצב גלגול הגוף לא אולימפית, וההיגוי חד אבל חסר תחושה. התוצאה הלא נעימה היא שאקורד לא מתה על דרכים משובשות, שכמותן לא חסרות אצלנו, וכשהיא פוגשת מהמורה היא דואגת להעביר לנהג תלונה מסודרת בחמישה העתקים. במילים אחרות - קילומטראז' רב כל כביש 6 כן, סדום־ערד או מבואות החרמון לא.
כביש 471 כן, באמפרים ושיבושי אספלט עירוניים לא. גם התנהגות הכביש סבירה וטובה במונחיו של לקוח היברידי, אבל לא מהנה או מדויקת כמו המובילות הקטגוריה. ברמה השימושית - ועל אף מרחב הפנים המרשים לטובה - חשוב להזהיר מראש מפני תא המטען הסמלי שחלק מנפחו נגזל על ידי הסוללה והחלק הנותר ממנו לא מספיק כדי להעמיס מזוודה גדולה במיוחד. בשורה התחתונה, הגרסה ההיברידית של אקורד האמריקאית היא מכונית מרתקת מבחינה טכנולוגית, מרווחת עבור ארבעה או חמישה נוסעים, נוחה בנהיגה רגועה ומן הסתם אמינה מעצם העובדה שכתוב לה הונדה על המצח.
אלבר, שמתמחה בציי רכב, מייעדת אותה דווקא ללקוחות פרטיים, וזה קצת משונה מפני שמי שיכולות היו ליהנות ממנה הן בעיקר חברות ששורפות הרבה דלק בדרכים. בדיוק באותו אופן, מוזר קצת שאלבר לא בנתה עדיין תוכנית להרגעת הלקוח המתלבט, כזאת שתבטיח לו שערך הגרט של המכונית בתום השימוש בה לא ייפול מזה של הונדות שמיובאות בייבוא סדרתי על ידי היבואן הרשמי.