אמנות תפקידה לרגש, לשאול שאלות, לעורר תהיות, לבחון את המציאות מנקודת מבט אחרת, וכן גם לגשר בין פערים, מחלוקות ואומות. החודש נפתחה ב"גלריית השלום" בגבעת חביבה "אני מכאן", תערוכה יוצאת דופן שבה משתתפים 22 אמנים יהודים וערבים. 

האמנים יוצאים למסע מרתק ושונה בחברה הרב תרבותית, ויוצרים בעבודותיהם, ומנקודות מבט שונות, התבוננות על זהות ועל נפש האדם. ליצירות המוצגות בחלל התערוכה זיקה מהותית למקום ולסביבה, ונגיעה ישירה לנושאים של חיים משותפים ונושאים אקטואליים. העבודות עוסקות, בין היתר, בסוגיות בדבר מהותו של המרחב הסביבתי והתרבותי וניתן להבחין בהן בשילוב בין הרוח והחומר, וביטוי רגשי משוחרר מהצורך להסביר.
בין האמנים הבולטים בתערוכה נמצא גם סעיד אבו שקרה, מקים הגלריה לאמנות באום אל פחם והארכיון ההיסטורי והצילומי של אזור ואדי ערה, והוגה רעיון הקמת המוזיאון הערבי הראשון לאמנות עכשווית בישראל. בימים אלו של טרום בחירות ואחרי מלחמה, וכמו חלקים נרחבים מהעם, גם אבו שקרה אכול דאגה ומוטרד מהעתיד. 

"אלו זמנים שבהם עולה שאלת הזהות, גם בקרב היהודים וגם אצל המוסלמים", הוא אומר. "זה הזמן שבו כל אחד שואל את עצמו מהי הזהות שלי, לאיזה צעדים אקטיביים היא נקראת, ומה עלי לעשות כדי להיות מי שאני".
ואיך באה לידי ביטוי באמנותך שאלת הזהות, הן הלאומית והן האישית? והאם השתיים מתקשרות זו עם זו?
"שתי הזהויות היטלטלו ועודן מיטלטלות באופן קשה. במקום להגביר את תחושות השייכות למדינה ולחוקיה, הממסד מבליט את השוני ואת חוסר הרלוונטיות. ההצהרות התכופות בדבר סכנה דמוגרפית, גיס חמישי, חוק הלאום של העם היהודי וטרנספר הן רק חלק מהספין המתמשך כנגד האוכלוסייה הערבית בישראל.
"הפלסטינים תושבי מדינת ישראל מצאו את עצמם, מבלי שתינתן להם בחירה, על קו תפר לאומי ותרבותי עדין ורגיש באופן מיוחד. הם חולקים את הזהות שלהם בין היותם פלסטינים וישראלים בו זמנית. רוב רובה של האוכלוסייה הפלסטינית בישראל מכירה בעובדה זו, אך כל אחד חולק את זהויותיו ברמה אחרת ובמינון אחר.
"הפלסטינים תושבי מדינת ישראל הוכיחו לויאליות למדינה ולחוקיה לאורך כל התקופה, ומאידך הביעו נכונות תמידית למחאה פוליטית בכל מקרה שהאיזוןהעדין עמד בפני סכנה קיומית והתערער. בימים שהפלסטינים ניסו למצוא את האיזון העדין שבין שתי הזהויות, התרחשו
משברים קשים. אם זה החיכוך עם האוכלוסייה הערבית, או מלחמות בעזה, ברשות הפלסטינית ובלבנון".
מה כבר יכולה אמנות לעשות בעיתות מלחמה וטרור? האם אז היא לא הופכת לנלעגת?
"כיום אני מנהל את הגלריה לאמנות באום אל פחם, שעתידה להיות המוזיאון הערבי הראשון לאמנות עכשווית בישראל. חרתנו על דגלה להוות במה לדיאלוג רב תרבותי רחב. דיאלוג איכותי, מקצועי ובלתי מתפשר. הסחף האדיר בחברה הישראלית, קריאות השטנה והשנאה, הגזענותהמנשבת מכל עבר, הם רק סממן קטן לעתיד לבוא. הם מאיימים לערער את האיזון העדין אשר נשמר במהלך שנים רבות.
"דור העתיד, הילדים שבעוד מספר שנים יהפכו לבוגרים, לא יהיו מסוגלים להבין את כללי המשחק. אצלם שום דבר לא ברור מאליו, הם נמצאים במרכזה של הסצנה המתרחשת, והם חייבים לבוא לידי ביטוי באפן ראוי ובלתי מתפשר. "הדרך שלנו למצוא איזון בתוך הזהות
הכפולה ולמצוא חיבור בין כל הזהויות והתרבויות בתוך המדינה, מעולם לא נראתה קשה, בלתי ברורה ובהירה ומבולבלת כפי שהיא נראית היום. אין ספק שחוק הלאום יחרוץ את גורלה של הדילמה הזו. הוא יפר את האיזון העדין שרצינו והצלחנו לשמר. הזהות הלאומית תגבר אצל כולם, ויחד איתה יגדל הפער ויגדלו ההזדמנויות לחיכוך אתני מתמשך וחסר רחמים.
ובכל זאת אתה לוקח חלק בתערוכה שתפקידה לגשר בין יהודים וערבים. למה, מה הטעם?
"אני לא מסכים עם הקביעה שתפקידה של התערוכה הוא לגשר בין יהודים וערבים. לדעתי זוהי תערוכת אמנות שישבה נימה רבה של מחאה שמגיעה בתקופה שבה מתנהל דיון סוער, כזה שמצליח ליצור שסע עמוק בחברה הישראלית. על רקע חוק הלאום ניצבים שוב האמנים, יהודים וערבים, שווים מול שווים, תוך ניסיון לנקוט עמדה ולהשפיע. זהו רק נדבך אחד מבין רבים אחרים שעלולים להתפרק
אם חוק הלאום יתממש". 
ניכר שחוק הלאום מטריד אותך מאוד. האם הוא לא רק סימפטום למשהו עמוק יותר?
"החוק מטריד אותי פחות מאשר האווירה הקשה שהוא רק אחד מהסימפטומים שלה. האווירה הזו פוגעת בכל חלקה טובה, ולא ראיתי אדם שאיננו מוטרד, כל אחד והסיבות שלו. אבל האווירה הכללית לא מבשרת טובות. נכון שהתערוכה מוצגת כדרך לגישור, אבל מבחינתי היא במה שעליה אני יכול להתייצב ולנקוט עמדה. בעמדה יש מחאה. יכול להיות שהכוח שלה לא גדול, כי האמנים המציגים וקהל הסקרנים שבאים לצפות בה הם בדרך כלל מהמשוכנעים. להערכתי חשיפה גדולה לתערוכה תביא תועלת יתרה, כי היא תגיע לקהלים נוספים".
איך ערבים ויהודים יכולים למחות, ונגד מי? הרי הממשלה מייצגת את העם.
"המחאה היא אמצעי להתריע על המצב ועל השפעותיו על עתיד שלנו. שינוי בדעת קהל דורש פעילות אינטנסיבית, זה נכון. אני לא חושב שכוחה של תערוכה כזו להביא לשינוי, אבל זה הרע במיעוטו. מלבד זאת, המחאה היא כנגד המנהיגות שמוליכה את העם שולל. מישהו צריך להתעורר ולהבין ששנאת חינם וגזענות הןהאויב הגדול של העם היהודי, ושל כל העמים שגרים במדינה".