כדור אחד שלא נורה, בפרק של הומלנד, מסמל על פרק שמתעסק בעלילה הפרטית ולא הלאומית. משהו שהוריד את הדופק אחרי רצף פרקים בלתי נתפס, החל מהשישי ועד הלפני אחרון.
החזרה הביתה של קארי, קווין וסול היתה אלגנטית אך ללא מנוחה. הדמויות שוב הוכיחו שעלילה שמתרחשת בבית, בדר"כ לא מובילה למשהו מפתיע. חיכינו לאיזה מישהו שייצא עם סכין או משהו בסגנון כדי להפיח את החיים בפרק, אבל כלום. נחיתה בבית, נשיקה די צפויה בין פיטר קווין לקארי ושחרור של דמות הרומנטיקן המאוכזב חזרה אל חיק הצוות שלו במשימה לסוריה, כמובן עם חילוץ עצמי.
דווקא דמות האב של קארי תפסה מקום מרכזי, מרכזי מדי בפרק, ששוב הסתיים (כמו בעונות קודמות), באכזבה של קארי מסול. דר עאדל, האיש שנראה הכי מפוקפק שיש, מצליח להביא את האיש והזקן לנקודה בה ביטל את היתרון שהיה להם עליו - ההוכחה של הנסיעה המשותפת עם חקאני.
אולי בפעם הראשונה העונה, נפלו יוצרי הומלנד לקלישאות. כל הפרק היה די ברור וגם ההופעה הפתאומית של האם אחרי 15 שנה, היתה רק סיבה לעוד דיאלוגים על העבר של קארי, שבהחלט, וללא ספק - לא מעניינים כמעט אף אחד מהצופים (אלא אם כן אחיה החורג הולך להיות הדור הבא של ה-FBI).
"אתה לא יכול לגדל נחשים בחצר ולא לצפות שהם לא יכישו אותך", אומרת הילארי קלינטון בפתיח הסדרה. נראה שבפרק הזה הנחשים כבר היו שבעים ומנומנמים, ושלחו אותנו לחכות לעונה החדשה ללא מתח, אפילו ללא סכנת ספוילר. הומלנד מסיימת עם טעם פחות טוב בפה, אבל עדיין מדובר בעונה הטובה ביותר של הסדרה הזאת, שצלחה את מבחן ברודי בהצלחה יתרה.