את היכולת שלה לבטא את עצמה מוצאת שהם סמיט בטיול התמידי שהיא עורכת זה שנים ארוכות בתוך עולם היצירה: בין ז’אנר הסיפורים הקצרים, לכתיבת סיפורת ילדים, כתיבת ביקורת, תרגום, ובחזרה לספרות הילדים. כך, במהלך השנים הוציאה סמיט תחת ידה ספרים רבים למבוגרים, בהם “לבי אומר כי זיכרוני בוגד בי” (1996), “טייק אוויי: קומדיה שחורה בחדר הלידה” (2002); ספרים לילדים, בהם “בארץ תיק-תק” (1995), “ילד עיר” (2012), “משל על שועל” (2014); וזכתה, בין היתר, בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים תשס”ט, פרס אקו”ם לספרות ילדים תשס”א, ופרס דבורה עומר לספרות ילדים ונוער תשע”ד.
שהם סמיט, איזה יצירות שלך היית גונזת או משנה?
"אמנם יש לי חיבה עמוקה למילה 'לגנוז' על נגזרותיה, אך לא הייתי גונזת דבר. יצירות יש לגנוז טרם פרסומן, ולטעויות אנושיות יש זכות קיום. מה הייתי משנה? אני מניחה שפה מתבקשת תשובה כגון 'לא הייתי הורגת את אנה קארנינה'. חוששני שביצירותיי אין מתהלכות אנות קארנינות, והיצירות גם אינן מתאפיינות בצמתים זדוניים האורבים למתלבטים למיניהם. אצלי הצער הוא על ניסוח קולע יותר שהוחמץ. אני משתדלת להחמיר עם עצמי בשכתובים ומרבה בגרסאות ונוסחים, ולכן השינויים האפשריים הם באמת די מינוריים".
מדוע אין אנות קארנינות ביצירתך?
"נחוצה לזה נפש רוסית. מעבר לכך, איני נהנית מדחיפת אנשים אל מותם. המוות – וכל שכן מוות בסגנון קארניני – הנו פומפוזי וגדול מן החיים, ואילו אני טיפוס קטן מן החיים, שאוהב לנבור בשגרה ולמצוא בה את העצמות המובחרות. די לי בהופעות אורח מינוריות של מוות".
היו ביקורות על יצירתך שעמן הסכמת?
"התמזל מזלי וכמעט לא זכיתי לביקורות שליליות, וגם המעטות הללו לא היו קטלניות. אני לגמרי מסכימה עם המבקרת האלמונית המזדמנת שביקרה את ספרי הראשון ('לבי אומר כי זיכרוני בגד בי') וראתה בי 'מתוחכמת לאללה'. יחד עם זאת, נדמה לי שקטלוגי ככזו הביא אותה לידי עיוורון חלקי שמנע ממנה לראות את פניי האחרות".
הדרך שלא נלקחה
סמיט, יליד 1966 , נולדה בירושלים ומתגוררת כיום בתל אביב. לדבריה, הפיכתה לסופרת ילדים לא הייתה צפויה. "לא תכננתי להיות סופרת ילדים", היא אומרת. “תכננתי להיות אמנית שוליים של הסיפור הקצר וסטיתי לשביל צדדי: 'ספרות הילדים'. התחלתי לצעוד, מצאתי אגמים מוזהבים, ועם הזמן הבנתי שכעת השביל הזה הוא הנתיב הראשי שלי, והכתיבה למבוגרים היא השביל הצדדי והמאוד מוזנח כרגע".
האם את מצרה על כך?
"כלל לא. שבילים מטבעם הם סבלניים, סטואיים ולא קנאיים. השביל ימתין ומתישהו אפקוד אותו. חוץ מזה, לתפיסתי, ספרות הילדים הנה חלק בלתי נפרד מן הטריטוריה הגדולה ורבת הפנים של הספרות. לדאבוני, לדידם של מרבית צרכני התרבות היא אינה כזו. מרבית האנשים אינם קוראים ספרי ילדים להנאתם, ורואים בה ספרות לנמענים מוגבלים. גם העיסוק הביקורתי בה זניח, ולוקה בחובבנות".
מדוע רבים חושבים שקל יותר לכתוב ספר לילדים מספר למבוגרים?
"זו אכן בעיה. כולם חושבים שקל לכתוב ספר ילדים, שכל אב ואם וסבתא וגננת מסוגלים לכתוב ספר ילדים. זה היה הסופר הרוסי גורקי שאמר: 'ספרות לילדים יש לכתוב כמו למבוגרים – רק טוב יותר'. אם למנות רק חלק מן הרעות החולות של ספרות ילדים קלוקלת, מדובר בחינוכיות, טרחנות, חריזה גרועה, אנשים שלא מדברים כמו אנשים, התיילדות, עיסוק בטפל ובכלל טעם רע".
מה את מצאת בספרות הילדים?
"משום מה אני משוחררת הרבה יותר כשאני כותבת לילדים, וגם בהירה יותר. כנראה מצאתי בכתיבה לילדים רישיון לכתיבה בהירה ופטור מן הצורך הקצת רפלקסיבי שלי להמציא את הגלגל הלשוני בכל מילה ומשפט".
האם בפנייתך לספרות הילדים לא הייתה הצהרה שכללי המשחק בספרות למבוגרים נמאסו עלייך?
“אם יש פה הצהרה, היא נוצרה מאליה ובלי כוונה. כן, יש לי סלידה מרומנים מהונדסים שהמניע לכתיבתם אינו פנימי. אבל גם בספרות לילדים לא חסרים ספרים מהונדסים. ההתרחקות מן הכתיבה למבוגרים היא בעיקר תולדה של ייאוש שקט. הבנתי כי גם אם אתאמץ ואשקיע את הזמן שאין לי בכתיבת סיפורים קצרים, אתקשה למצוא מי שיוציא אותם לאור ולקושש לעצמי קוראים. כסופרת ילדים מצבי טוב קצת יותר, ולפחות איני נאלצת להיאבק להוציא את ספריי".
את חושבת שתשובי בעתיד לכתוב למבוגרים?
"עד לאחרונה, כדי לא לשכוח איך כותבים למבוגרים - וליהנות מכתיבת משפטים ארוכים, מורכבים, עם מינון גבוה יותר של הערות אירוניות בסוגריים/הרמזים - הקפדתי לכתוב ביקורות ספרות, ובהן השקעתי את תשוקתי לפרוזה. לאחרונה קצת נואשתי גם מן השדה הזה ומהאדים הרעילים העולים ממנו. והרי אנחנו בעיצומה של תקופת 'מות המבקר'. אפשר לומר שאני מאפסנת את עצמי בארון מבקרים-מתים זמני. אני מקווה להגיח ממנו מתישהו כדי לעסוק במציאות למבוגרים בלבד".
געגועיי לדבורה עומר
סמיט, כותבת ותיקה, טוענת כי לאחר שנות יצירתה הרבות כבר הספיקה להתרגל לתואר “סופרת”. “התרגלתי לתואר והוא התרגל אלי", היא אומרת, "מה גם שמשקלו של התואר והכובע האחד, סופרת, קליל כנוצה בהשוואה לכובע המשולש: 'סופרת, מבקרת, מתרגמת'".
היית משנה משהו בהשתלשלות קורות החיים שלך כיוצרת?
"אני בוגרת בצלאל בעיצוב תעשייתי. הלימודים גבו מחיי ארבע שנים, אך הם היו משמעותיים, הקנו לי כלים, יידדו אותי עם המקדחה והג'יגסו, ובעיקר לימדו אותי שלהיות אמן משמע, בין היתר, להתבונן בעולם מזווית קצת אחרת ולקרוא תיגר על הצורות המוכרות. על ארבע השנים הנוספות והמשמימות של עיסוק בתחום הייתי מוותרת. מצד שני, אולי זו הייתה נחוצה כתקופת דגירה".
האם לדעתך יש יוצרים מוכשרים שנופלים בין הכיסאות בגלל המכשולים שהספרות מציבה בפני הסופרים?
"איני משוכנעת. קל להתייאש, ואפשר שיש יוצרים מוכשרים שהתייאשו, אבל מנגד, אולי המציאות הזו גם מחשלת יוצרים ומלמדת אותם שהסיבה היחידה ליצור היא היצירה עצמה. זה מאפשר להתמקד ביצירה ולעסוק בה באופן אותנטי ולא מחושב. כך, למשל, נוצרת ספרות כמו זו של ישעיהו קורן – ספרות הנכתבת לאט ויוצאת לאור רק בהבשילה.
"במפגשים עם ילדים אני נתקלת בזה הרבה. רבים רוצים לכתוב כדי להתפרסם, ומהר, כמו ב'כוכב נולד'. המניע אינו לכתוב, אלא להוציא ספר. לא פעם ילדים משתאים כשאני מניחה על השולחן את תלולית הספרים שכתבתי . 'וואו', הם אומרים, 'את כל זה את כתבת?' ואז אני תמיד אומרת להם שזה לא כל כך הרבה, בהתחשב בכך שזו תוצרת של 20 שנה כמעט. לעצמי אני אומרת: בני המזל הם סופרי הילדים הקשישים ממני בדור. להם היו ערימות – לא תלוליות. והם באמת זכו להוציא עשרות ספרים - וגם להתפרנס מתמלוגים. אני חושבת, למשל, על הביקוש האדיר שהיה, בילדותי, לספרים של דבורה עומר - שישבה וכתבה אותם בזה אחר זה, במשרה מלאה - ואיזו גיבורת תרבות ילדים היא הייתה".
מה דעתך על חוק הסופרים?
“יחסי אליו הוא כאל רע הכרחי. מעין טיפול כימותרפי אלים וכמעט ממית, שעשוי – אם החולה לא ימות – להביא להבראתו. כמובן, לצד החשש מהשלכות החוק על העתיד הקרוב והרחוק, מקנן החשש מהיעלמה של תרבות קריאת הספרות. נכון, התרבות שלנו היום אוריינית מתמיד וילדי כותבים וקוראים 700 ווטסאפים ביום, אבל האם הם קוראים ספרות? כמעט שלא. ואם קוראים - אז במחתרת, ולא מדברים על זה. פעם הצעתי לאחד מילדי, שנהנה מספר שקרא, לדווח על כך בפייסבוק. איזה פייס הוא תקע בי".