כמה שירים, מחזות וספרים נכתבו על אמא. “כל אדם אוהב את מה שרכש בצער ובייסורים, לכן אוהבות האמהות את ילדיהן באהבת יתר, למעלה מן האבות, כי יודעות הן צער ההיריון והלידה”, אמר אריסטו. כולנו רוצים להאמין שכך זה בדיוק, אבל המציאות מראה אחרת, ומי כמו הספרות מהווה השתקפות של המציאות המשתנה, ואיתה פניה של האמהות.

לאחרונה זכה אחד הנושאים הטעונים, העמוקים והמעניינים של חיינו לעיסוק נרחב בספרו של פרופ’ אברהם בלבן, “הבריחה אל האמהות וממנה” (הקיבוץ

המאוחד - ספריית פועלים - ספר המשך ל”תשע אמהות ואמא”). בספרו הקודם חקר וחשף בלבן כיצד האמא “המושלמת” החלה לשנות את פניה בספרות
החדשה והופיעה גם כאם מניפולטיבית, נוטשת ומתנכרת. בספרו החדש אפשר כבר למצוא אמהות שגיבוריהן משלימים עמה בבגרותם, ואפילו כאלו שחווים אותה כדבר קדוש. הוא חוקר את יצירותיהם של סופרים רבים, בהם עמוס עוז, דויד גרוסמן, רונית מטלון, צרויה שלו וסביון ליברכט.


“נושא האמהות חדש יחסית בכתיבה שלי”, מתוודה פרופ’ בלבן, שבעבר פרסם ספרים על סופרים עבריים מרכזיים במאה ה-20 , כמו עמליה כהנא-כרמון, וא”ב יהושע. “אם אני צריך לעשות אנליזה עצמית, נדמה לי שהעיסוק שלי בכך התחיל למעשה בכתיבת הרומן האוטוביוגרפי שלי ‘שבעה’. כתבתי על ילדותי בקיבוץ וניסיתי להבין איך הפכתי להיות מי שאני בהשפעת הקיבוץ והמרד נגד הקיבוץ. הקיבוץ, כמו שאת יודעת, לא טיפח את המשפחה המסורתית. להפתעתי, אמי הפכה להיות הגיבורה הסמויה של הספר הזה. הקדשתי המון מחשבה למערכת היחסים שנוצרה בינינו. היה ברור לי שיש כאן איזה פצע שלא הגליד. אמא נפטרה ב-2006. בדיעבד נדמה לי שכהמשך לניסיון שלי להבין מה הלך בינינו, המשכתי לבחון את הנושא הזה דרך כתיבה של סופרים אחרים”.

ועוד לגבי העניין האישי שלו בנושא: לבלבן יש ילדים מנישואיו הראשונים, ולאשתו רחל גיל (גם היא סופרת) ילדים מנישואיה הראשונים. “הנושא של ההורות - שלנו ועכשיו גם של הילדים שלנו – מאוד מעסיק אותנו. למעשה, הרומן האחרון של אשתי, ‘כך רציתי אותך’, עוסק גם הוא באמהות. הוא מתאר אמא חד-הורית שמנסה להגן על בנה בכל מחיר. הדאגה לבנה מעבירה אותה על דעתה ולא תמיד היא מסוגלת להתנהג בצורה מבוגרת ואחראית. הרומן הזה
עוסק בשאלה אם כוונות טובות מולידות באמת אמהות ראויה. קחי גם בחשבון שמי שמתעניין במה שקורה בספרות העברית לא יכול להתעלם מהנושא הזה. זה פשוט אחד הנושאים המרכזיים של הסיפורת שלנו בעשרות השנים האחרונות”.

"הנושא של ההורות מאוד מעסיק אותי". פרופ' אברהם בלבן. צילום: נעם גיל

השד לא נורא כל כך

אם לדלג לסוף, נדמה שמצבה של האם היהודייה, כפי שהוא משתקף ביצירות שבהן פרופ’ בלבן עוסק בספר, מעולם לא היה מאתגר יותר. ממה זה נובע? מהם הגורמים שהביאו לידי כך? “כשמסתכלים על הנושא בסיפורת העברית של חצי המאה האחרונה, רואים כמה דברים”, הוא אומר. “ראשית, פוגשים את הקשיים האובייקטיביים, למשל המתח בין העומס הגדול שכרוך באמהות לבין צדדים אחררים בחייה של האם. שנית, למתחים הכללים האלה נוספו בישראל קשיים ספציפיים. זה אולי לא נכון לגבי כל הסופרים שאני עוסק בהם בספר הזה, אבל באופן כללי אפשר להגיד שייצוגי האמהות בסיפורת העברית החדשה הם אחד מסימני הסיפורת של בני ‘הדור השני’".

"ב’דור השני’ אני כולל לא רק ילדים של ניצולי השואה, אלא גם את בני החלוצים שעלו לישראל בעשורים הראשונים של המאה ה-20 ואת בני העולים האשכנזים והמזרחיים שהגיעו לארץ לפני מלחמת העולם השנייה או לאחריה. בכל המקרים האלה מדובר במצבים שהוסיפו קשיים רבים. גם המהפכה הפמיניסטית הוסיפה קשיים משלה. את שומעת, מצד אחד, שבחים על כך שהיום נשים שולטות יותר בגורלן, שיש להן יותר אפשרויות בחירה, אבל מצד שני את שומעת גם תלונות על כך שה’שוויון’ שהנשים השיגו, העובדה שרבות מהן עובדות מחוץ לבית, רק החמירה את מצבן. למעשה, הנושא הזה הוא מהחזיתות הבוערות ביותר של הפמיניזם בעשורים האחרונים”.

בספר הקודם אתה כותב שהאם המושלמת, או “האמא הטובה דייה”, כמעט לא מופיעות בסיפורת שלנו. בספרך החדש אתה מזכיר גיבורים המשלימים עם אמהותיהם בבגרותם. מה תוכל לומר על הציר של ההתפתחות הזו?
“יש כאן מהלך שמזכיר את המעבר מהדור השני של הפמיניזם לדור השלישי. הדור השני היה כידוע מיליטנטי מאוד בהשקפותיו נגד אמהות. כמה מנציגות הדור הזה הפכו לאמהות בעצמן וגילו שהשד לא נורא כל כך. בגל הפמיניסטי השלישי את מוצאת השלמה. את רואה את זה אצלנו, למשל, במעבר מהרומן הראשון של צרויה שלו, ‘רקדתי עמדתי’, שמתאר את האמהות בצורה בוטה ביותר, לרומן האחרון שלה, ‘שארית החיים’, שבו היא מתוארת כגאולה. או תחשבי על המעבר מן הרומן הנפלא של גרוסמן, ‘ספר הדקדוק 20 שנה אחר כך”.

מתי האמהות קיבלה תפנית בדרך שבה היא מיוצגת בספרות?
“לתפנית הזאת יש מובנים שונים. תמיד כתבו על כך בסיפורת שלנו. תחשבי על עגנון או על עוז. אבל הנושא הזה קיבל תנופה עצומה מאמצע שנות ה-80 ואילך, כשהופיע גל חדש של סופרות. כמובן, לתנופה הזאת תורמת גם המגמה האוטוביוגרפית שמאפיינת את הסיפורת שלנו בעשורים האחרונים. צד אחר של התפנית הזאת הוא המעבר מביקורת נוקבת להשלמה ופיוס. ברומנים של אלאונורה לב ב’הבוקר הראשון בגן עדן’ וצרויה שלו ב’ראשית החיים’, יש איזו אפותיאוזה של האמהות, תיאור שלה כדבר קדוש. גם ברומנים אחרים שהופיעו בעשור האחרון את יכולה לראות איזו התמתנות ביחס לאמא. תחשבי על רור
מנים כמו ‘קול צעדינו’ של רונית מטלון או ‘זה הדברים’ של סמי ברדוגו. בשניהם מתוארות אמהות עם פגמים גדולים, אבל בשניהם יש בסופו של דבר גם השלמה עם האם ועם עולמה”.

שונה בכל תרבות

בתחילת הקורס שהוא מעביר באוניברסיטה נוהג פרופ’ בלבן לספר לסטודנטים שלו על שני חברים טובים, שלאחד מהם אמא נהדרת ולשני אמא איומה ונוראה. כשהוא שואל אותם מי לדעתם יכתוב על אמו כשיתבגר, הם מבינים מיד את הרעיון. “העובדה היא שאמא טובה איננה בהכרח גיבורה מעניינת במיוחד”, אומר בלבן. “אולי זו הסיבה לכך שהאם המסורה והנאמנה כמעט אף פעם לא מופיעה כדמות ראשית”.

בשנים האחרונות קיים שיח ער על נקודת המפגש שבין תפקיד האם לקריירה. איך משתקף השיח הזה בספרות העברית?
“המפגש הזה הוא בין אמהות לכל צורה של מימוש עצמי. לא מעט סופרות, מירה מגן וצרויה שלו, למשל, פרסמו רומנים שמתארים את המתח שבין אמהות לבין שאיפתן של הגיבורות להתחיל מערכת יחסים עם בן זוג חדש”. 

היכן אתה מזהה את ההבדלים בהתייחס לנושא, בכתיבה של סופרים ושל סופרות?
“זה באמת נושא מרתק. אפשר היה להניח שסופרות יגלו יותר הזדהות ואמפתיה, אבל בדרך כלל זה לא ככה. למעשה, גל הסופרות שהופיע באמצע שנות ה-80 העניק לתיאורי האמא הרעה יתר חריפות ותנופה. אף סופר לא כתב על כך בצורה כל כך בוטה כמו צרויה שלו ולאה איני, למשל. כמובן, יש כמה נושאים שמופיעים יותר אצל סופרות. למשל, נושא המטרופוביה, הפחד של בנות להידמות בבגרותן לאמהות שלהן. זה נושא שמופיע הרבה בכתיבה של סופרות וכמעט לא מופיע בטקסטים של סופרים. גם התיאור של האמהות כסוג של קדושה, סוג של גאולה, מופיע אצל סופרות ולא אצל סופרים, למשל, ב’שארית החיים’ של צרויה שלו”.

"התיאור של האמהות כגאולה מופיע אצל סופרות ולא אצל סופרים". הספר החדש

על ההבדל בין האמא היהודייה לאמא הישראלית אומר בלבן: “האמא היהודייה הסטריאוטיפית היא אמא שדואגת יותר מדי ומגוננת יותר מדי ומתערבת יותר
מדי בחיי ילדיה. היא רואה אותם כהרחבה של עצמה, דוחפת אותם להצליח וכו’. האמא הישראלית מתוארת בצורה יותר מגוונת ויותר בוטה. בהרבה מקרים
לפנינו אמהות שנוטשות את ילדיהן, כאלו שמשתפות פעולה עם אבות המתעללים בבנותיהן, או מי שאינן בריאות מבחינה נפשית”.

במשך 35 שנה לימד פרופ’ בלבן ספרות עברית באוניברסיטת פלורידה וקיימברידג’. דווקא בשנתיים האחרונות, שבהן רבים מנסים למצוא מפלט בחו”ל, החליט לחזור לארץ. 

איך מלמדים במשך שנים ארוכות סטודנטים אמריקאים ספרות עברית? מה עניין אותם בספרות עברית דווקא?
“טוב, בשביל זה צריך להכיר קצת את הזירה האוניברסיטאית בארצות הברית. תחשבי על אוניברסיטה שיש בה 50 אלף סטודנטים, שקרוב ל-20 אחוז מהם יהודים. מתוך אלפי היהודים האלה יש כמה מאות שישראל, החברה שלה והתרבות שלה מאוד מעניינים אותם, והם מגיעים לקורסים על ההיסטוריה של ישראל, על קולנוע ישראלי ועל ספרות עברית. הייתי יכול ללמד קורס בעברית על סיפורת עברית או על שירה עברית חדשה,ואף אחד לא התלונן אם רק חמישה סטודנטים נרשמו לקורסים האלה,.

"בעשור האחרון, לעומת זאת, פתאום גודל הכיתה נעשה משמעותי, וקורסים קטנים בוטלו. זה חייב אותי להתחיל ללמד באנגלית ולהציע נושאים שעשויים לעניין מגוון רחב יותר של סטודנטים. לכן הצעתי קורסים על נשים ועל אמהות בסיפורת העברית החדשה, והקורסים האלה משכו הרבה סטודנטים גם מלימודי מגדר ומן החוג לאנגלית. כמובן, צריך היה בהרבה מקרים להוסיף לסטודנטים חומר רקע על התרבות הישראלית, מעבר לתיאוריה פמיניסטית”.

איך היה המפגש בין סיפורת עברית לסטודנטים אמריקאים?
“אני למדתי המון מן המפגש הזה. בכתיבה הפמיניסטית מדברים הרבה על כך שאסור לדבר בהכללות, שאי אפשר לדבר על ‘אמהות’ באופן כללי, כי חוויית האמהות של יהודים אמריקאים או של שחורים או של מקסיקנים היא הרבה פעמים שונה מאוד. כשאת שומעת פרשנות של סטודנטיות אפרו-אמריקאיות לרומן של דויד גרוסמן, את מבינה כמה החוויה האמהית שונה מתרבות לתרבות”.