המרחק בין שכונה ד’ בבאר שבע, שם נולדה, וקריית ים, שם גדלה, לתל אביב, שם צמחה, ולפריז, שם פרחה, הוא הרבה יותר משעת נסיעה או ארבע שעות טיסה. לפעמים, מדובר בחיים שלמים. ו-50 השנים הראשונות בחייה של השחקנית, הבמאית, התסריטאית, הפמיניסטית והפעילה החברתית רונית אלקבץ יכולות לפרנס בקלות חיים שלמים של כמה נשים וקריירות של שלל שחקניות.



העוצמה שבה, הנחישות, העקביות, החריצות הרבה (במשך שנתיים, תאמינו או לא, השתתפה בשמונה סרטים, ארבעה מהם ישראלים וארבעה נוספים שצולמו בצרפת) וההתמסרות הטוטאלית לכל פרויקט ולכל תפקיד, הן השראה לכל אישה, ולכל אמנית, ולכל יוצרת באשר היא. זה מעורר השראה. זה מעורר גאווה. וזה מעורר לפעולה.


בתחילת שנות ה-20 לחייה אלקבץ הייתה בכלל דוגמנית, לצדן של פיגורות כמו מוטי רייף וסמדר גנזי. פנים אקספרסיביות. רגליים ארוכות. יופי מסנוור. אחת שכל גבר יסובב את הראש אחריה. אבל היא רצתה יותר. היא לא למדה תיאטרון ואולי עקב כך החלה את דרכה בעולם המשחק כקלישאה. הקלישאה לא הייתה היא, כי היא תמיד הייתה מי שהיא, אלא של הגברים, או של אלה שלא מבינים, או אלה שפוחדים ממי שזרה להם ולא נכנסת לשום משבצת או לא מאפשרת לתייג אותה. עורה הצח, עיניה הגדולות, שיערה השחור כעורב, יופיה הבוהק, המיניות השוצפת והריחוק המסוים שנקטה הקנו לה כינויים כמו “דיווה” או “מלכת האופל”.


ב-1990, בסרטה הראשון, “המיועד”, מול שולי רנד, גילמה את אושרה המסתורית, שלוכדת את לבו של שמעיה בן דוד, הגורו, המקובל, המנהיג הבא של קהילה חרדית. התעוזה של הבמאי, דני וקסמן, הוכיחה את עצמה. הליהוק היה מושלם. התדמית הייתה תפורה היטב. ואלקבץ כבשה את תל אביב ואת רנד עצמו, שישחק לצדה גם ב”אדי קינג” ההיפסטרי, העדכני, שנתיים אחר כך. אבל תל אביב הייתה קטנה עליה. עוד מעט ישמעו עליה בפריז. 

לחשוב בגדול, לבצע בענק


"אם לא הייתי שחקנית, הייתי מעצבת אופנה"

אלקבץ אומנם נולדה למשפחה מסורתית, מרוקאית, בעלת רקע רבני, בבאר שבע, הבכורה מתוך ארבעה ילדים (השלושה האחרים בנים), אבל את ילדותה
העבירה הרחק משם, בקריית ים. היא אהבה לצייר והייתה פדנטית, אסתטית, ובעיקר מופנמת. אם היא שבה ועוסקת בסרטיה, במיוחד בטרילוגיית “ולקח חת לך אישה”, “שבעה”, “גט”, שיצרה עם אחיה שלומי, הצעיר ממנה בשמוח נה שנים, במשפחה פטריארכלית, שבה האישה מתנערת ונאבקת על מקומה ועל קיומה, אולי זה לא בגלל המשפחה התומכת והמחבקת שממנה הגיחה, אלא דווקא המשפחה שאליה הצטרפה בסרטם המטלטל של שמוליק וחנה אזולאי הספרי “שחור”. על תפקידה כפנינה בעלת כוחות הכישוף, שיוצאת מבית החולים לחולי נפש שבו היא מאושפזת למסע עם אחותה המצליחנית חלי כדי לקבור את אביהן של השתיים, זכתה בפרס אופיר ראשון מתוך שלושה.
 

"גט" קיבע את מעמדה הבכיר של אלקבץ. עם אחיה שלומי בטקס פרסי אופיר 2014. צילום: איציק בירן

בגיל 30 היא שוב חלמה על פריז. לפני שהגיעה לשם, התמקמה, התגלתה והתעצמה, היא שיחקה ב”צלקת”, סרטו היומרני, בשחור-לבן פריזאי, של חיים בוזגלו, אף הוא בן זוג לפרק זמן מסוים. שוב התערבב השיגעון עם המסתורין, והאהבה הייתה עמוקה, מלאת תשוקה וכמובן טראגית. הסרט לא הצליח בקופות, אף על פי שגרף ארבעה פרסי אופיר, אך אלקבץ המשיכה לחפש את העומק אצל עמוס גיתאי (בסרט “מילים”), עוד יוצר ישראלי שמוערך בצרפת הרבה יותר מאשר בארץ. 


כשנחתה בפריז עדיין לא ידעה את השפה. זה לא הפריע לה לחשוב בגדול ולבצע בענק, להיבחן ולהתקבל ל”תיאטרון השמש” של כוהנת התיאטרון החזותי, הניסיוני, אריאן מנושקין. הדיקטטורית לא עשתה לישראלית המוזרה שהפציעה לפתע הנחות והעבידה אותה בפרך (כולל ניקוי השירותים). אלקבץ למדה והפנימה והעשירה את עולמה ואפילו העלתה בפסטיבל אביניון מחזה בצרפתית על הכוריאוגרפית האלמותית מרתה גרהם, ומיד נלקחה על ידי זאקיה וחמאד בושאללה להשתתף בסרט בשם ”Origine controlee", שהיה לזוכה הגדול בפסטיבל הסרטים בניו יורק.


הקהל הישראלי נשבה בקסמיה, שלא לומר נפל לרגליה, כשגילמה סוף-סוף דמות בוגרת, בשלה ומשועשעת בסרטו המצליח של דובר קוסאשווילי “חתונה מאוחרת”, הלוא היא יהודית, אם חד-הורית לילדה בת שש, אהובתו התאוותנית של זאזא האומלל והפחדן (ליאור אשכנזי הנפלא), שנקרע בין אהבתו ותשוקתו אליה ואל גופה לבין מסירותו והתרפסותו בפני משפחתו הגרוזינית הלוחצת. סצנת הסקס הממושכת בין השניים עוררה סערה ועד היום נחשבת לטובה ולמרשימה מסוגה בקולנוע הישראלי. על משחקה בסרט זכתה אלקבץ, שוב בצדק גמור, בפרס אופיר שני.

הולכת בעקבות הנפש

“אני חסרת גיל. אני לא תופסת את עצמי במונחים של גיל, זמן, שפה, מקום. יש לי מקום להכיל את כל העולם”


בגיל 40, מוערכת וחזקה מאי פעם, לא חלמה אלקבץ לעצור ולו לרגע. אחרי ששבה לשתף פעולה עם גיתאי ב”עלילה”, חברה לראשונה לבמאית קרן ידעיה ולשחקנית דאנה איבגי בסרט “אור”, יצירה מערבלת בטן על נערה איבגי( שהופכת לזונה בעקבות אמה (אלקבץ). “אין לי עניין עם עבודה שלא מפצחת את הנפש”, הסבירה פעם. “אני נמשכת לעולמות שחוקרים את הנפש, ששמים את האדם במרכז”.


היא אוהבת את דקלה, מקבילתה המוזיקלית, שיחקה אצל פאני ארדן, ההשראה הצרפתית, ובתשע השנים האחרונות בילתה שעות רבות לצד אחיה שלומי בכתיבה ובבימוי. אפשר לכתוב שעל “ולקחת לך אישה”, העבודה המשותפת הראשונה של השניים, זכתה בפרס בפסטיבל בבלגיה, אבל זו רק טיפה בים הפרסים, המועמדויות וההערכה שאלקבץ זוכה להם באירופה במאה ה-21 , החל בטורקיה וכלה באיטליה. היא מרואיינת מבוקשת בפסטיבלים ובתקשורת וכבר שכחה, מן הסתם, מתי לא ידעה לדבר צרפתית שוטפת בביטחון רב כל כך. 


ב”ולקחת לך אישה”, וגם ב”שבעה”, וכמובן גם ב”גט: המשפט של ויויאן אמסלם”, שיצא לאקרנים אך לפני כמה חודשים, מתארת אלקבץ את תהליך ההתבגרות, ההשתחררות, של הספרית החיפאית ויויאן אמסלם, אישה ממוצא מרוקאי, במקור מקריית ים. “גט” מביא לכדי הבשלה את תהליך הפרידה של ויויאן מפחדיה ומבעלה אלישע וגם מוביל את אלקבץ עצמה לשיא נוסף: זכייה בפרס אופיר על הסרט, שהקנתה לו את המועמדות מטעם ישראל לטקס פרסי האוסקר.


אלקבץ אומנם גרפה פרצי התפעלות על משחקה ב”כלת הים”, סרט נוסף וקשה של קרן ידעיה המגולל סיפור אהבה ישראלי-ערבי חסר סיכוי, שבו שוב כיכבה כאמה של דאנה איבגי (הפעם לא כזונה אלא כעקרת בית), וכבר זכתה בפרס אופיר שלישי על משחקה המזהיר בסרטו המשובח של ערן קולירין “ביקור התזמורת”, שבו נרקם סיפור אהבה עדין, בלתי אפשרי, ללא שום יכולת מימוש, בין אישה ישראלית לקצין מצרי מתבגר (ששון גבאי שאין שני לו), אך “גט” קיבע סופית את מעמדה הבכיר בתעשיית הקולנוע המקומית.


בגיל  50, אם לתאומים, נשיאת הארגון הפמיניסטי המזרחי “אחותי - למען נשים בישראל”, ניצבת רונית אלקבץ בפני משוכה נוספת: התעשייה ההוליוודית. עם העוצמה שלה, והכישרון שבה, עם היכולת ללמוד ולהשתנות ולהתפתח ולגדול, אין ספק שאמריקה עוד תשמע עליה. בקרוב.