הסופר איגור גוברמן (79) הוא שם דבר ברוסיה ובאוקראינה. הוא חתום על למעלה מ-35 ספרים וכחצי מיליון קוראים נאמנים מצפים לספר הבא שיוציא תחת ידו. רק בחודש האחרון הספיק לנדוד במשך 20 יום ברחבי רוסיה עם כ-15 הרצאות מול 500- 2,000 איש בכל אחת מהן. בארץ, מילא לאחרונה אולם במאזינים סקרנים במסגרת הרצאתו ב"לימוד FSU" בקיבוץ גינוסר. "רק אל תדווחי למס הכנסה על זה. אני מאוד מבקש", הוא צוחק.



הקורא המדומיין שלו הוא האינטליגנציה הרוסית. מדוע מדומיין? לאחרונה, הוא מספר, למד מאחד מהמכתבים ששלחה אליו קוראת מחרקוב, שהוא הולך וכובש מקום אצל מי שמכונים "בנדיטים". "הערסים ואנשי הרחוב", מסביר המתורגמן שיושב איתנו לשיחה. ובכל זאת, כאן בישראל, הוא מוכר פחות. הרבה פחות. "הקורא הרוסי קורא אותי למעלה משלושה עשורים", הוא אומר בהשלמה. "ישראלים התחילו להיחשף ליצירות שלי לא מזמן, אם בכלל. הוצאות לאור ישראליות לא מספיק מבינות את האקטואליות בספריי ולא שמות לב לסופרים דגולים. לא רק איגור גורבמן, גם דינה רובינא, למרות שהיא תורגמה ללמעלה משלושים שפות. כנראה שבסדר העדיפויות שלהן משום מה התרגום מרוסית לעברית לא מרכזי. הסופר המצוין אלכס טרן, ספריו לכל הדעות יכלו להיות הפנינה של הספרות הישראלית. הוא לא רק ישראלי, אלא כותב גם על ישראל ושום יצירה מספריו לא תורגמה".



מפריע לך?
"כן, במידה מסוימת, אבל גם לא, כי מלכתחילה אני מכוון את ספריי לקהל ברוסיה. לכל הדעות חצי מיליון איש זה קהל קוראים לא קטן. ממילא אני גרפומן".



גרפומן זו התוצאה.
"לא רק. גרפומן זו גם הסיבה, ולכן אני ממשיך לכתוב עוד ועוד. חוץ מזה אני קורא המון: את דינה רובינא, את אלכס טרן, בוריס אקונין ומבין הישראלים אני מאוד אוהב את מאיר שלו בעיקר הודות לתרגומם הגאוניים של הזוג נודלמן. הודות להם מאיר שלו הפך לסופר רוסי במובן מסוים".



אתה פה מסוף שנות השמונים ולא מדבר עברית. לקרוא את עגנון בעברית לא דבר שקוסם לך?
"חשבתי על זה הרבה אבל זה לא כל כך עזר. אל"ף, אני זקן. בי"ת, אני עצלן. גימ"ל, רוב האנשים שאני בקשר יומיומי איתם הם דוברי רוסית. אני חי בישראל אבל קורא, חושב, מקלל, אוהב וחולם ברוסית".



גוברמן נשוי לטטיאנה ואב לבן ובת. הוא נולד בשנת 1936 בחרקוב באוקראינה. הוא למד במכון המוסקבאי למהנדסי תחבורה, אבל מגיל צעיר פיעם בו היצר. הוא נטל חלק ב"סאמאיזדט", הוצאה עצמית מחתרתית שהפיצה והדפיסה ספרות שהייתה אסורה על ידי השלטון, באמצעות שכפול עצמי של מספר קטן של עותקים ראשוניים, תוך עידוד כל קורא לשכפל עותקים בכל אמצעי שעמד לרשותו.



בשנת 1988, השנה בה עלה לישראל, השתקע בשכונת נוה יעקב בירושלים, שם הוא שומר באדיקות על אוסף גדול של אמנות יהודית ורוסית. הסופר אפרים באוך, יו"ר אגודת הסופרים כותבי הרוסית בישראל מספר כי גוברמן ידוע ככותב מכתמים סאטיריים בני ארבע שורות, הגאריקים, הנושאים את שם החיבה שלו, גאריק. "הם מסופרים טוב ולכן הוא מוכר בכל מקום, ובעיקר ברוסיה, משום שהוא בקיא מאוד בהלך החיים שם, הסיפורים המקומיים וההתרחשויות, מסביר באוך. במרוצת השנים, אלו זכו לתהילה רחבה בבריה"מ ולאחר מכן בעולם כולו וזכו באינספור סופרלטיבים של מבקרים שונים: "דיוק", "חריפות", "הומור" ו"מציאות טרגית-קומית", כתבו על הגאריקים.



ב"קרפיון בתוך ביוב" שיצא בהוצאת כרמל, מופיעים שלל גאריקים בתרגומו של מיכאל ריסקין ובעריכת רועי חן ("סָפֵק אִם כָּל פּוֹלִיטִיקַאי מִן הָרֹב/ הוּא בַּעַל כּשֶׁר תֵּאַטְרָלִי,/ אֲבָל כֹּה עֲסִיסִי הוּא דִּבּוּרוֹ,/ כְּאִלּוּ מְחוֹלֵל הוּא מִין אוֹרָלִי", וגם: "האמת – היא יצאנית, ובכל עידן היא לא תשכב עם אף אחד לאורך זמן"). "גוברמן הוא קול מעניין של איש תרבות", אומר המו"ל ישראל כרמל, "לצערי הוא לא זכה להתייחסות ראויה".



בין השנים 1979-1984 ישב גוברמן בכלא בשל האשמת שווא שטפל עליו המשטר הסובייטי. האישום היה גניבת איקונות, דיוקנאות קדושים נוצריים שהיו אסורים להפצה, סיפור שפוברק על ידי השלטונות בעקבות סירובו של גוברמן להעיד נגד אחד מעורכי כתבי העת שעסק ביהודי ברית המועצות. המחיר היה כבד: גוברמן נשלח למחנה עבודה בכפייה, גולאג, ונכלא, אך את יצר הכתיבה השאיר חופשי ומעולם לא פסק מלכתוב. "אני לא אקטיביסט", הוא מתעקש. "אני לא רוצה לקחת עמדה בנושא כזה או אחר, אלא מצייר עובדות. לאורך כל השנים המשכתי לכתוב, כולל בגולאג ובבית הסוהר".



אתה נמנע מלספר בראיונות על חוויותיך שם.
"הקדשתי לזה כמה ספרים, וזה מספיק לדעתי. בין היצירות הטובות שנכתבו על ידי אי פעם הן אלה שכתבתי מבית הסוהר. ברגע שאתה כותב משהו על הנייר, הדיבור על זה הופך להרבה פחות מעניין. חוץ מזה, כיום התעשייה של הכתיבה בנושא הסבל האישי והפרטי בתקופה הסובייטית והקומיניסטית היא תעשייה בפני עצמה. אני לא רוצה להצטרף למקהלה הזו. במובן מסוים, זו אפילו בושה להצטרף אליה".



על סמך יומנים שכתב בזמן שהותו בגולאג, כתב את הספר "טיול סביב הצריף", שראה אור בעברית. ספרו האחרון, "היומן השמיני", ראה אור בשנת 2013 ובקרוב מאוד עתיד לצאת ברוסית "היומן התשיעי" עם הגיגים, סיפורים אוטוביוגרפיים וכאלף גאריקים.



נשמע כמו סיכום. קצת מבהיל.
"בואי נקרא לזה מסקנות ביניים". 



לא רק מכתמים הוא כותב. "כל מה שנמצא בין הלידה למוות, ואם להרחיב, גם תשעה חודשים בבטן, מעסיק אותי", הוא מחייך. "במילים אחרות: הכל". ב"ספר אודות אוכל טעים ובריא" שכתב עם הצייר סשה אוקון עסק באוכל הישראלי. סשה אוקון ואיגור גוברמן, ב"מדריך לארצם של זקני ציון" ב"עבד אנוכי לחרותי" כתב שירים וסיפורים מהחיים על עבדות וחירות, וב"צלילי ערב", ספר "מצחיק עצוב" כפי שהוא מגדיר אותו, כתב בין היתר על הזיקנה המגוחכת דרך יומו של הקשיש, העולם הבא, גן העדן וכמובן הקדיש פרק שכל כולו מוקדש למבחר גאריקים חדשים ומשעשעים, העוסקים גם הם בהזדקנות ובציפייה למוות.



"אנחנו מזהים את הזיקנה עם תבונה וניסיון וזה בעיניי אחד הדברים הטיפשיים שהאנושות עושה. זה לא כך. אני כן חכם, אבל אשתי, גם חמישים שנה של נישואין לא משכנעות אותה שאני חכם", הוא צוחק. מדובר בסוליסט בכל רמ"ח איבריו. על התעתוע שמזמנת ההגדרה הזו, שהרי מלאכת הכתיבה היא מצד אחד אישית ומצד שני מיועדת לקהל הרחב, אומר גוברמן: "פחות מעניין אותי מה יגידו על מה שאני כותב. חשוב לי שיקראו, אבל פחות חשוב מה יגידו. מבקרים? בישראל לא כותבים כמעט בכלל, ואני ממילא רוצה להגיע ישירות לקוראים שלי, בלי מתווכים".