רגעי קסם, מעצם הווייתם, לא מודיעים על הגיעם מבעוד מועד. הם פשוט באים. עם קצת מזל וקשב פתוח, אפשר לזהות אותם. זה קרה בארוחת ערב, עוד אחד מהרגעים שצריך לנצור לנצח. כל כך מעט פעמים יצא לנו לשבת כמשפחה סביב השולחן ביום חול. מעט מדי. ביומיום כולם נורא עסוקים – מי מאיתנו בכלום, מי מאיתנו בשום דבר. "כלום ושום דבר" כי בסתר לבנו, אנחנו יודעים כמה הכל אבק ברוח. עוד שיחת עבודה, עוד משימה שמחר תישכח מלב כל, אבל אנחנו מתמסרים לזה כאילו זה הדבר הכי חשוב בעולם. נחזור לארוחה. י' בן ה־14 סיפר שהוא לומד כלכלה במסגרת לימודי העשרה בבית הספר. "אולי תעשה בגרות בכלכלה?", הצעתי בעניין, והוא ענה: "אין דבר כזה, אמא".
"מוזר", ענינו לו אבא שלו ואני בשני קולות. "איך יכול להיות שדווקא כלכלה אתם לא לומדים בבית הספר, בעולם הקפיטליסטי שלנו?".
ומרגע הקסם הקודם בקע רגע קסם נוסף. "זה נראה לי די פשוט", אמר הגאון בן ה־14. "אין לאף אחד אינטרס שבאמת נדע מה קורה בכלכלה בישראל. אתם, למשל, דור שלא יודע מה הזכויות שלו כעובד. אתם כמו עבדים. תשאלי את החברים שלך מה זו קרן פנסיה, איזה ריביות הם משלמים וכל השאר. ואני יודע שיש לך חברים חכמים ומוצלחים, אבל רק על הנייר. תכלס, אתם לא מבינים כמה מנהלים אתכם מלמעלה. אותנו לא רוצים ללמד דברים כאלה, כדי שנישאר כמוכם: אנשים שלא שואלים שאלות מיותרות". הנה הקסם שינה צורה והפך למהלומה. הוא צודק.
ג' היא אנליסטית בכירה. היא לא מפסידה שום יום בעבודה, כי היא משוכנעת שאם תיעדר, החברה תקרוס. לב' יש מרפאת שיניים והוא מגיע חולה מת לטפל בפציינטים, חרף מחאותיה של ידידתו הנאמנה (אני). מילא יצר האובדנות שלו, אבל למה להרוג אחרים בדרך? יש לי עוד מיליון דוגמאות, אבל הרי את כל זה אתם מכירים מעצמכם. כי כולכם נורא נורא חיוניים וחשובים למקום העבודה שלכם, ונדמה לכם שאם תלכו, הכל יקרוס. איך היה אומר סבא שלי יחיאל? "מבזק חדשות: תחלמו. לכל אחד יש תחליף".
הכנסת יכולה להמשיך ליזום הצעות חוק שמגדילות את מכסת ימי החופשה לשכירים או שמירה על השבת כאקט סוציאלי שמטרתו לשמור על זכותו של אדם ליום מנוחה אחד. הורים יכולים להמשיך להתקומם על תנאי ההעסקה שלהם, וחוקרים יכולים להמשיך לעסוק בענייני "איזון בית עבודה". כל זה לא יעזור. למה? כי בתודעה שלנו אנחנו עבדים נרצעים ושפחות חרופות. אחת השאלות שהכי העסיקה אותי כילדה היא איך ייתכן שבני ישראל התהלכו 40 שנה במדבר. אחרי הכל, לא מדובר במרחק כל כך גדול בין מצרים לכנען. 40 שנה? כמה בטטות הם יכלו להיות? ואז הבנתי. להוציא אדם ממצב פיזי של עבדות זה עסק של שנייה. אתה אומר לו: "היי, אתה כבר לא עבד. לך לדרכך". לעומת זאת, להוציא אותו ממצב תודעתי של עבדות זה עניין אחר לגמרי. פה נדרשו שנות דור, כלומר 40, לשחרר את העם מהכבלים המחשבתיים. מי ישחרר אותנו? לא יודעת. אולי גם כאן, הילדים שלנו. הולכת לגדל לעצמי את החלק שרצעו לי באוזן. ביי.
עיתונאי קטן שלי | יאיר ויץ (בן 11)
מצד אחד, 100 פעמים ביום אני שומע: "יאיר! תניח את הנייד!", מצד שני, אני מוצא את אמא מתקינה לי אפליקציה. מצד אחד, אמא אומרת שלא צריך להיות זמינים כל הזמן, מצד שני, יש לי עכשיו אפליקציה שאפשר לשלוח איתה הודעת וידיאו ולנהל שיחה שלמה. אמא אומרת שזה בשביל שהיא תוכל לראות אותי כשהיא מתגעגעת. לא מבין אנשים מבוגרים. אני חוזר לאפליקציה: לא צריך לתאם שיחה אלא פשוט שולחים סרטון וידיאו, וההודעה עוברת בשידור חי צ'יק צ'ק. הווידיאו נשמר בענן ולא נשאר באחסון של הנייד, ואם בטעות שלחתם הודעה למישהו שלא התכוונתם לשלוח אליו, אפשר למחוק מכל השרשור – מהנייד של השולח, מהנייד של המקבל ומכל מי שקיבל את ההודעה לאחר מכן בשרשור.
אפליקציית Glide, להורדה בחינם מהחנות של אפל או אנדרואיד
המלצת תרבות
והפעם: המלצה על ספר שעוסק באגו, וכחנות, יכולת לקויה לנהל משא ומתן, גם כאשר מדובר בדברים פעוטים, והכי חשוב: מה קורה כשכל אלו הם המרכיבים העיקריים בדיאלוג של זוג הורים, כשהילד שלהם בסביבה. אמא ואבא מתווכחים על איזו שטות, הילד בתווך, והנה: הפתרון נמצא דווקא אצלו, ביכולת להבין שכל דבר ראוי לוויכוח, ושאפשר פשוט לוותר. בספר הזה, שכדאי להורים לקרוא יחד עם ילדיהם, נמצאת הצעה לפשרה, גם כשנדמה לכל צד שהוא הכי צודק. אף פעם לא מוקדם מדי להבין, אף פעם לא מאוחר כדי ליישם.
"הדרך אל האפשר" מאת דודי גרין, איורים: אסנת פייטלסון, קוראים הוצאה לאור, מחיר: 54 שקלים