צירוף “מלכת הכיתה" תמיד עורר את סקרנותי. מי מושח אותה למלכות? מה תנאי הקבלה? האם יש מבחנים נסתרים מדוקדקים, או שאולי כמו בשושלות מלוכה אחרות, היא זו שמעניקה לעצמה את התואר היוקרתי בתקווה שיימצאו נתינים שיקודו קידה בקומה שפופה?
 
אני חוזרת לכיתה ח', אי שם במלכות ירבעם בן נבט. זה היה לקראת הקיץ, והשמועה על מסיבה הנרקמת מתחת לאפם של תלמידים רבים פשטה. “זו המסיבה של המקובלים", אמרה ט' בהבעת תבוסה. לא הבנתי. “מקובלים בעיני מי?" ניסיתי להתיר את הסבך. “מי אמר שהם מקובלים ולא אנחנו? אולי הם בחוץ ואנחנו בפנים?" זה לא עזר במיוחד. הדיון הזה נותר עקר, גם כשהצטרפו אליו עוד כ־20 ילדים. לאף אחד לא הייתה תרומה משמעותית לחידה שהעסיקה אותנו: מה ומי הופך ילד למקובל. מהר מאוד ביררתי פרטים. אכן תוכננה מסיבה עם קומץ נבחר בעיני עצמו בעיקר, בביתה של מי שהומלכה לא מכבר, להלן: היפה של השכבה. נאחזתי בנחמה הגדולה, שהיא הייתה סתומה למדי. “אם כך", אמרתי, “נעשה מסיבה משל עצמנו". ואיזו מסיבה זו הייתה.
 
הנה חלפו להן כ־3,000 שנה, ואני אמא. אנחנו לקראת הקיץ, ובשבוע שעבר פשטה השמועה על מדורה הנרקמת מתחת לאפו של ילד שאני מאוד־מאוד אוהבת. מדורה של המקובלים. מיהם המקובלים? שאלה טובה. מה הופך אותם למקובלים? תשאלו את הרב פינטו. יש לו מלא זמן עכשיו. הילד הזה, שאני מאוד אוהבת, הוא בעל חושים חדים. שקרים הוא מזהה כמו שאחרים מזהים עצם של דג בגרון. בלי בעיה. אט־אט ליקט פרטים, וכשכל הפיסות התאגדו לכדי תמונה אחת בהירה, הוסר הספק לגמרי. אמא אחת כתבה בקבוצת הוואטסאפ הכיתתית שמשתתפי המדורה מוזמנים ליצור איתה קשר. ככה. כאילו מעולם לא שמעה את המערכון המיתולוגי של גדי יגיל, עם המשפט “כולם עושים פיפי בבריכה, אבל לא מהמקפצה". טוב, מכאן התגלגלה שיחה משעממת למדי. הרוב שתקו. אחרים בחרו לבכות את מר גורלם של ילדיהם, כלומר אלו שלא הוזמנו, בשיחות פרטיות. היו כאלה שהגדילו לעשות אחרי שנתפסו בקלקלתם וכתבו: “זו לא בעיה שלנו שהילדים שלכם לא עדכנו אתכם ובחרו לא לבוא", תוך התעלמות מוחלטת מעובדה פשוטה אחת: הרבה ילדים לא הוזמנו. רק אמא אחת, שאת שמה איני יכולה לגלות מפאת חיסיון עיתונאי, אמרה מה דעתה על זה ובהיעדר פרטנרים של ממש לשיחות השלום, פרשה מן הקבוצה.
 

אני חוזרת אל כיתה ח', אי שם בתקופת מלכות ירבעם. מהר מאוד פשטה שמועה נוספת, ומצאנו את עצמנו בעיצומה של מסיבה ענקית ועליזה 
במיוחד, פותחים את הדלת בביתה של א', שנידבה את המקום, לפליטי המסיבה של המקובלים. “למה לפתוח להם את הדלת?" שאל אחד הילדים “שיישארו לבד עם המקובלים שלהם!". את התשובה של אמא של א' לא אוכל לשכוח לעולם: “למה? כי אתם לא קקות כמוהם". אם תשאלו אותי, זה חינוך. אמא של א' הבינה היטב את מה שהורים אחרים לא מצליחים להבין. לתת גב לילדים זה חשוב, אבל לא בכל מחיר, כי מתישהו הם יצטרכו להבין מה ההבדל בין אנשים לבני אדם. 

עיתונאי קטן שלי/ יאיר ויץ (בן 11)


כי מצחיק אותי לראות את אמא שלי מהרהרת לעצמה. למשל, כמו שקרה כשהיא הסתכלה על הסנדלים החדשים של nimrod&more לילדות. היא אמרה: “יא אללה, איזו אבולוציה הסנדלים של הילדים והילדות עברו. רק לי נתנו ללכת על בלטה עם שתי רצועות". נדמה לי שאני מבין. הנסיינית שלנו היא ילדה בת 12 (עם מידה ענקית בכפות הרגליים. אני מתבייש אפילו להגיד כמה), שמאוד שמחה וככה היא הסבירה אחרי שהיא מדדה את הסנדלים: א. זה נראה כמו של גדולים אבל זה לא מבוגר מדי. 2. זה נוח. 3. מי שעיצב את הסנדלים האלה זוכר שאני כבר לא בת 5 ולא מעוניינת בנצנצים ובנסיכות על הרגליים שלי. נראה לי שהיא הסבירה ממש טוב.

המלצת תרבות

 
לא ברור למה, אבל חג שבועות מעולם לא נהנה מיחסי ציבור שעלו בקנה אחד עם קסמו, ואיכשהו נדמה שהוא נותר מאחור. בלב העיר, בחווה בתל אביב, ממשיכים לחגוג את החג באופן מסורתי כמו בקיבוצים של פעם, טרום עידן ההפרטה. בתוכנית: תהלוכה מוזיקלית וטקס ביכורים חגיגי במשעולי החווה ובשדות הירוקים בהובלת טרקטור מוזיקלי, כולל ירקות ראשונים, פרחים, גדיים צעירים ותינוקות שזה עתה באו לעולם. עוד פעילויות לילדים: מופע קרקס מרכזי, סדנת טווייה בנול, קליעת זרים ועוד. 11.6.2016, בין השעות 09:30־14:30, מחיר: 49 שקלים לכרטיס, במכירה מוקדמת באתר החווה: 39 שקלים

כמו בקיבוצים של פעם. שבועות בחווה בתל אביב. צילום: מריאנה פולו
כמו בקיבוצים של פעם. שבועות בחווה בתל אביב. צילום: מריאנה פולו