אחרי שבשבוע שעבר קיבלתי הרצאה נוקבת מילד חכם, שהסביר לי שהגיע הזמן להפסיק את חגיגת הביטול העצמי ולזכור שכשיש מדינה, לאזרחים שחיים בה יש גם זכויות ולא רק חובות, הגיעה באופן בלתי צפוי עוד קרן שמש מעודדת. זה היה בצהרי שישי. “בואו להפגנה!” קראו לנו הפלאיירים שחולקו בתיבות הדואר. כדי לא להלאות, אספר בקצרה שמדובר בתוכנית מתאר מטורללת למדי, שנחתה על ראשי התושבים בשכונת גנים ירוקה וותיקה בירושלים, שתוכננה על ידי האדריכל המיתולוגי ריכרד קאופמן. שם למעלה ברשויות החליטו יום אחד להצמיח באותה שכונה מגדלים באוויר במקום גנים ועצים.
“מה את רוצה, ניג’ס. כלום לא טוב לך?” תשאלו, ואני בתגובה אשיב שמגדלים זה נחמד, ו-1,400 יחידות דיור נוספות זה חשוב בעיר שחסרות בה דירות. נחמד, בתנאי שלא רק יחידות דיור מוסיפים בה, אלא גם דברים בסיסיים, כמו בתי ספר וגני ילדים, מקומות חניה, סניף דואר, שטחי מסחר, שטחים ציבוריים פתוחים על פי חוק וכל היתר. בכל זאת, מדובר ב־1,400 משפחות חדשות שמתעתדות להגיע. אך כל אלה, כמובן, נעדרים מהתוכנית המהוללת. מה שכן – הרבה כספי ארנונה ירוויחו שם על גב התושבים.
****
היה קר. קר מאוד. אנחנו מדברים על ירושלים. אז לבשתי, כמיטב המסורת הירושלמית, פחות או יותר את כל מכונת הכביסה, והתקדמנו אל מוקד ההפגנה, במרכז השכונה. זה התחיל מהוסס. “אנשים מיואשים”, אמר לי מישהו שחלף שם, “עזבי, כלום לא יקרה”. מה אגיד, הוא טעה, ובגדול. לאט־לאט הלך והתמלא מקום ההפגנה, ואז הפציעה אותה קרן שמש. קודם הגיעו קבוצות של מבוגרים, ואחריהן הורים צעירים עם תינוקות בעגלות ועם קטנטנים מצוידים במשרוקיות ובשלטים. בהמשך הצטרפו חניכי תנועת הנוער השכונתית עם תוף צהוב בגודל בומבילה. אין דבר מעודד יותר מלראות ילדים קטנים צועקים בחרון אף שאסור לקלקל להם את הבית. פשוט אין. “תגיד”, שאלתי קטנצ’יק אדיר אחד, “על מה ההפגנה?”. הוא הסביר לי ברצינות תהומית שרוצים להרוס לו את הבית ושהנדנדה בגן ביאליק כבר לא תישאר. “איפה אני אתנדנד? לאן אלך בשבת ואחרי הגן?” שאל אותי וקינח בצווחת משרוקית קולנית. אגב, זה אותו גן שעציו ניטעו לבקשתו של ביאליק, שאף הקדיש לתושבי השכונה בשנת תרצ”ג את המילים: “ לבלתי יאמין נתעה בשוא/ אני מראש מודיע לכל עובר ושב/ כי החתום בזה – חתם ב’הן ולאו’/ חציו אורח וחציו תושב” (ד’ בתשרי תרצ”ג).
בינתיים, התחיל להיווצר פקק תנועה. לא פקק מהסוג הרוטן, העצבני. פקק של הזדהות. כל מי שעבר ליד השילוט צפר לאות הזדהות. ביום־יום, אין דבר מרגיז יותר מקוצר הרוח של הנהגים בארץ. כאן זו הייתה לא פחות ממוזיקה ערבה לאוזניים.
“את חושבת שזה יעזור?” שאלתי ילדה קטנה שעמדה עם שלט שאיים לקרוס עליה ברוחות הירושלמיות הקרות. “בטח שיעזור!”, השיבה בביטחון, “אסור להתעלם מאיתנו!”
החיים פה לא משהו. אני די משוכנעת שהסבא רבא של ילדי עושה סלאלומים בקבר כשהוא רואה חדשות בתקציר שמגיע אליו לשמים. הוא היה מראשוני השכונה הזאת, כאשר היא עוד הייתה אדמת טרשים בדרך לבית מזמיל. זה לא הרתיע אותו. הוא הרי הגיע לארץ כדי לבנות ולהיבנות בה. עכשיו, מלמעלה, הוא בטח מחייך ואומר שאולי טיט ואבן נמצאים בידיהם של הרשויות האטומות, אבל הילדים האלה לא מוכנים לתת לאף אחד לגזול מהם את הידיעה הבסיסית שהם הבנאים האמיתיים של הארץ הזאת. אז מה אם יש רוחות עזות. עובדה, קרן שמש הבליחה ביום חורפי.