אני אבא לילד בן שש, ואני רוצה לרשום את הילד שלי לגן שההגעה אליו מצריכה הסעה, אבל אני חושש שהילד לא יסתדר עם ההסעה וילך לאיבוד. האם כדאי לקחת את הסיכון?
"אם אתה חושש מההסעות, אתה צריך להיכנס לפעולה ולוודא שההסעות הן מקום בטוח לבן שלך. לשבת ולהכין רשימה של פלוסים ומינוסים ולראות באיזה מינוסים אפשר לטפל. לעשות את זה שכלתני וענייני, ועם מישהו מבחוץ שסומכים עליו. דודה, סבתא, אחות גדולה, מישהו מנוסה. אם יש יותר פלוסים בגן ההוא, וזה מאוד חשוב לך, אז הסעות הן לא סיוט כזה גדול. נכון שיכולים לקרות שם דברים, אז בוא נעשה את המקסימום במציאות כדי שנדע שזה לא יקרה ושיהיה הכי טוב לילד. אם תגיע למסקנה שאין לך שליטה על זה ויכול להיות מצב שבהסעות יהיה סיוט, אז הילד יהיה בגן פחות טוב, ובבית תעשו לו פעילויות מעשירות כדי לקדם אותו יותר. מדובר בגן בגילאי 3־6. נכון שאלה שנים חשובות, אבל בואו לא נעשה מזה משהו ענק ומורכב מעבר למה שזה באמת. אם ההסעות לא טובות לילד, נעביר אותו גן. אם הן כן טובות לו, שימשיך לנסוע בהסעות. אם ההתלבטות היא בגלל הגיל, אז יש ילדים שמתפתחים בקצב שונה מאחרים ומה שמתאים לאחד לא מתאים לשני. זה עשוי להיות מאוד אינדיווידואלי".

אני אמא לבן 14 ובן 12 שמתקשים ללכת לישון בזמן ועושים עם זה הרבה בעיות. הם לא נרדמים, קמים, גולשים באינטרנט ומסתובבים בבית. בבוקר קשה להם לקום לבית הספר, ואני דואגת שירדו בלימודים. איך אפשר לגרום להם ללכת לישון בשעה סבירה, כדי שיצליחו לקום מוקדם בבוקר לבית הספר?
"אי אפשר לגרום לילדים בגיל הזה ללכת לישון בזמן. אפשר לייצר בבית מציאות שבה הכל חשוך, הראוטר מנותק, הטלפונים הניידים שלהם אצלכם, ההורים, ולא אצלם ביד. כלומר לדאוג שכל הגירויים האלה לא יהיו קיימים שם ולדעת לשאת את הבלגן שיהיה בבית בהתחלה, כתגובה הראשונה שלהם לפעולות האלה. אני רוצה להחזיר לכם, ההורים, את השליטה במצב, במה שקורה אצלכם בבית, עד כמה שאפשר. כי ככל שהם ילכו ויגדלו, זה לא יקרה. עם ילדים בני 5־6 אפשר אולי אחרת, אולי להיכנס אליהם לחדר ולהיות שם בזמן שהם נכנסים למיטות ולא לאפשר להם לצאת מהחדר, אפילו במשך חודשיים, לילה־ לילה, עד שהם יתרגלו לישון".



הבן שלי בן השש לומד בכיתה א' לאחר שעברנו ליישוב חדש. לאחרונה גם נולדה לו אחות תינוקת. לפני כמה ימים חשף את איבר מינו בפני בת דודתו בת הארבע ואמר לה שהוא ישתין עליה. אנחנו דתיים ולא מסתובבים חשופים בבית. הוא גם לא צופה בתכנים כאלה בטלוויזיה. המורה סיפרה שגם בכיתה הוא חשף את איבר המין כדי להצחיק את הילדים, והוא אמר שזה מאוד הצחיק אותם. איך אני אמורה לטפל בזה?
"קודם כל אל תילחצי מזה. ילדים עושים לפעמים דברים משוגעים שמביכים אותנו. הוא בגיל שבו זה ממש לא מיני. לכן נקרא לזה 'בולבול' ולא איבר מין. זה כנראה משהו שהוא שמע ממישהו אחר שהכניס לו לראש את הרעיון שאם הוא יוציא את ה'בולבול' שלו, זה יהיה מצחיק וכולם יצחקו. הוא גם השתמש בזה כדי להפחיד את הילדה הקטנה. מבחינתו, זה מעשה קונדס. ברור שזה מצחיק, כי לעשות מה שהמבוגרים לא מרשים זה מצחיק. והוא בטח גם הרגיש מאוד גיבור כשהוא עשה את זה, וכולם צחקו. הוא יודע שזה לא טוב כי הוא כבר בן שש והוא מתריס, הוא כאילו עושה דווקא. הרבה דברים עברו עליו בזמן האחרון. הכניסה לכיתה א', המעבר ליישוב חדש, לידת אחותו התינוקת. הוא עובר טלטלות רגשיות וזו הדרך שלו לבטא אותן. יש ילדים שמראים את הטוסיק, יש שמנבלים את הפה, יש שעושים פיפי במיטה ויש שמתעוררים בלילה מסיוטים. הייתי מבקשת מיועצת בית הספר לדבר איתו בשיחות מסודרות, והיא תכוון לפסיכולוגית בית הספר. במקביל צריך להגיד לו לפני שהוא הולך לבית הספר, בלי כעס, אבל ברצינות ובחומרה, שאת יודעת מה הוא עשה, ושאם הוא לא יצליח להתאפק ויעשה את זה שוב, יכול להיות שלא תוכלו להשאיר אותו יותר לבד בכיתה ובבית. זאת אומרת, שבהפסקות הוא יישב בחדר המורים ובבית יהיה צמוד אליכם, כי זאת הדרך שלכם לפקח שהוא לא יעשה את זה שוב. הוא צריך להבין שיש למעשה שלו תוצאות, ושמעכשיו המבוגרים, אתם והמורים, תקפידו שהוא לא יעשה את זה יותר". 

מתוך תוכניתה של מיכל דליות, בכל יום שישי ב־10:00 ב-"103FM".


גלו את החדשות לפני כולם. הצטרפו בלייק לפייסבוק שלנו.