"תתני לו לאכול את מה שאת אוכלת", נובחת לעברי האחות בטיפת חלב. "את צריכה להושיב אותו איתכם בשולחן בארוחת הערב ושהוא ירגיש חלק, הוא חייב ארוחת ערב מסודרת עם ההורים". בסדר. לכי תסבירי לאחות בטיפת חלב שהילד לא יכול להתקיים מדיאטת סושי, קפה ותפוצ'יפס. חוץ מזה שארוחת ערב אני אוכלת מול מרתון של המפענחת או פרק של האח הגדול ואני לא חושבת שזו ההעדפה הטלוויזיונית שלו לפני השינה.

אני מתנצלת אבל תחומי העניין של המיני בוס ושלי הם לא בדיוק זהים. אני אוהבת לישון ולשתות יין עם חברים. הוא אוהב לזרוק את המוצצים שלו לעבר הראש שלי לפני שהוא נרדם, לטפס על טרקטורים ולקשקש על קירות. בד"כ אני זו שנגררת לתחומי העניין שלו ולא להיפך, כך שזה ייתכן שגם באוכל הוא לא יתפתה להעדפות שלי. מבחינתי ומבחינתו זה עובד, אבל אחיות עצבניות בטיפת חלב לא תמיד מסכימות איתי.



"בסדר" אני עונה וחושבת על העובדה שבעוד 15 דקות אני מנשקת אותו לשלום בגן ואת העצבים שלו מהחיסון הוא כבר יוציא על הגננת. "ארוחת ערב, כל ערב, אין בעיה". אפילו בעלי לא טרח להאמין לשקר הזה מעולם, גם לא לפני שהתחתנו. אני מזכירה לעצמי שוב ש"אמא טובה היא אמא שטוב לה". יש אמהות שטוב להן לבלות ימים שלמים בריצה אחרי ארבעה ילדים ויודעות לגהץ ביד אחת ולערבב מרק ביד השניה ויש אמהות שטוב להן לפתח קריירה ולהתקדם מקצועית. אגב, יש גם כאלו שטוב להן לעשות ציפורניים וגוונים- וגם הן אמהות מצוינות.

 תמיד יודעת מתי נגמרים הממתקים 

לי טוב לנמנם בתוך ערימה של ג'אנק פוד מדי פעם ואני מקווה שגם זה בסדר. בעיניי כל מי שמגדלת ילדים, דואגת שלא קר להם, שהם שבעים ושכל הגפיים שלהם שלמות ומחוברות- היא כבר כוכבת ומודל להערצה. אם למישהי כיף לזלף עוגות או להשתתף בשיחות ועידה בזמן שהיא מגדלת בני אדם, מגיע לה. היא ייצרה אנשים ועכשיו היא עושה מהם משהו שאמור לצאת לעולם ולהסתדר לבד בעוד כמה שנים, אז שכל אחת תעשה את זה בצורה שעובדת בשבילה.

אז אני ג'ני ואני לא מבשלת. לא מכינה עוף בתנור למשפחה שלי, לא אופה עוגיות שיבולת שועל וגם לא מנקה טוב במיוחד. אבל אני יודעת למרוח אייליינר מדויק ב30 שניות, יכולה לארח 12 זוגות חברים בלי להתאמץ ולשתות 7 כוסות יין ברצף ועדיין לעמוד על הרגליים. אני "אמא במשרה מלאה" כמו שאנשים אוהבים להגיד אבל לעיתים אני מבינה שלו המיני בוס שלי היה יודע יותר מ6 מילים, יש סיכוי שהוא היה נוזף בי מדי פעם על התנהגות לא הולמות במהלך שעות העבודה.

מעבר לזה אני חושבת שאני די בסדר במשרה שבחרתי, אני תמיד יודעת מתי נגמרים הממתקים בבית (בעיקר כי אני זו שמסיימת אותם), מכירה את ההעדפות הטלוויזיוניות של כולם, את סגנון הלבוש המועדף עליהם ואני גם זו שדואגת שכל בני הבית יהיו משועשעים יחסית. במקרה שלי המשרד הוא דירה בתל אביב בה מתגוררים אני, הפלוס אחד שלי שלא מקשיב לרוב הדברים שאני אומרת כבר 7 שנים, כלב שחושב שהוא מריה קארי ופותח בסרנאדות בכל פעם שמישהו נושם ליד הדלת של הבית ומטפח פרווה שנראית הרבה יותר טוב מהשיער שלי אחרי מספרה ומיני בוס בן שנה ושמונה חודשים ששולט בכולנו ביד רמה.

בספירה מהירה אנחנו ארבעה יצורים שחיים ביחד ומנסים להסתדר- ומה שהרבה יותר גרוע הוא שהשלושה שהם לא אני רואים בי את המבוגר האחראי בבית - אני עדיין לא מבינה איך הם הגיעו למסקנה הזו.