לסבא שלי היה בית מלאכה לתיקים בשכונת גאולה בירושלים. הוא היה פורש יריעות עור עצומות ומתכנן מילימטר למילימטר מה יהפוך למזוודה, מה יהפוך לתיק לכינור, ומה לילקוט. קשה למנות את מספר הילדים שהתהלכו בירושלים עם הילקוטים שתפר ועיצב. אני, הקטנה, נהגתי לשבת על שולחן הברזל הגדול, לנדנד רגליים ולהתבונן באנשים שמגיעים. הם ידעו מה שמו והוא ידע את שמם, מה מתאים להם ועם מי בשום אופן אינו רוצה לעשות עסקים.

“המחירים שלי הוגנים וקבועים”, היה אומר. קצר, תכליתי, יודע את עבודתו. “תחרות זה בריא”, היה ממלמל והודף את הצער הדק כשהיה רואה ילדים עם ילקוטים פרי עבודתו של מישהו אחר. “זה גורם לי להשתפר”. שם, אם תרצו, נטמנו זרעי האהבה שלי לחנויות הקטנות, אלו של האנשים שניגשים בבוקר אל מלאכת יומם וחוזרים בלילה. שם התגבשה ההבנה המוחלטת שבבית שלנו מבכרים חנויות קטנות על פני רשתות קולניות.

ב”תמיר”, חנות הספרים הקטנה שליד הבית, מצאתי את שאהבה נפשי. שם יכולתי למצוא את הספרים של לאה גולדברג, כרכים של ספרי מרגנית, ספרונים מסדרות שמזמן שכחנו שראו אור ועוד הפתעות. הייתי הולכת עם אמא שלי, מתיישבת על הרצפה בפינה וקוראת. הסניף שליד הבית היה בשביל הרוח, ואילו הסניף במרכז העיר היה בשביל החומר, אם אפשר לקרוא לזה כך. כמיטב המסורת במשפחת ספיר, את ספרי הלימוד של תחילת השנה היינו קונים יום לפני תחילת הלימודים. הטור המשתרך והמתפתל ברחוב לונץ בירושלים היה מחזה קבוע בשלהי חודש אוגוסט המהביל. ילדים עם גלידה והורים עם עצבים מרוטים חיכו לקבל את ערימת הספרים שתלווה אותם בשנת הלימודים הקרובה.



בשבוע שעבר התבשרתי שהחנות הקטנה והמטריפה שליד הבית ואחיותיה נקנו על ידי אחת משתי רשתות הספרים הגדולות. זו כמובן לא רק התנפצות של בועת הנוסטלגיה הכה חביבה עלי. זה שנים שאני כתבת הספרות ב”מעריב”. התחום הזה, אם תרצו, מורכב בחלוקה גסה משני חלקים: יצירה ותעשייה. היצירה הם הספרים שרואים וראו אור. זה ברור. התעשייה היא העולם הרוחש שמאחורי הקלעים. בעולם הזה יש מעט מאוד אנשים שמעצבים את טעמו של קהל הקוראים: מספר מצומצם של לקטורים, מספר מצומצם של עורכים ושל מעצבים. אלו מחליטים מי לשבט ומי לחסד. איזה כתב יד ישוגר לפח ואיזה יראה אור וישכון אחר כבוד על המדפים לפרק זמן קצר מאוד. ברשתות יש מספר מוגבל של קניינים שאחראים על בחירת הספרים. זה כמובן רע, משום שזהו המסלול הישיר לצמצום היריעה ולטיפוח בערות שמתבססת על העובדה שטעמם של אנשים ספורים הפך למה שקובע את סדר היום אצל מרבית קוראי הספרים. בראש ובראשונה – ילדים.


בחנויות הפרטיות, לעומת זאת, לא משחקים במשחק הזה. שם לא מחכים לרב המכר הבא. שם ממתינות באהבה הקלאסיקות, שיודעות שהן לא עוברות אורח פה ולא שפחות של הרייטינג. אבל קלאסיקות מתחילות מאיפשהו. ג'ון גרישם נדחה בראשית דרכו על ידי 22 הוצאות לאור. הספר "זן ואמנות אחזקת האופנוע" של רוברט מ. פירסיג נדחה על ידי למעלה מ־120 הוצאות לאור. מה שאני רוצה לומר זה שהיה מגוון מספיק גדול כדי שמתישהו מישהו יקום ויגיד: "אני הולך על זה". זה כמובן השתלם לכולם: גרישם הפך לסופר המרוויח ביותר בשנות ה־90, ועל פירסיג מיותר להכביר מילים. אין לי מושג מה עושים אנשי הממונה על ההגבלים העסקיים חוץ מלקבל משכורות נאות, אבל אולי זה הזמן להתעורר ולהבין שרשתות זה לא כזה גליק גדול. ההפך. איך אמר סבא שלי? “תחרות זה בריא”.


עיתונאי קטן שלי / יאיר ויץ (בן 12)


כן, אני יודע שהכי בריא לשתות מים, אבל מה לעשות שלפעמים בא לי משהו מתוק. אז ניסיתי פחית מיץ אננס של S&W (כתוב שזה מגיע ממטעים בפיליפינים, אז ישר אני מדמיין שמשייה צבעונית קטנה בתוך הפחית). החדשות הטובות מבחינת אמא ואבא: חוץ מהסוכר של הפרי, אין במיצים האלה תוספת של סוכר. כשאני אומר “סוכר של הפרי” אני מתכוון לאינדקס הגליקמי של האננס, שהוא לא נמוך. מאיפה אני יודע מה זה? יש לנו בבית סוכרת, אז אני יודע. תודה. יש לי מסקנה אחת חשובה: כל כך התרגלנו לטעמים מלאכותיים, שפתאום כשיש משהו שהוא הטעם האמיתי, זה קצת מוזר בחך, אבל אולי כדאי להתרגל. 

*מיץ אננס, 240 מ"ל. מחיר: 6-7 שקלים לפחית

פחית מיץ אננס. צילום: יח"צ

המלצת תרבות


"צִיַּרְתִּי לֵב גָּדוֹל עַל הָרִצְפָּה./ הֵבֵאתִי כִּסֵּא וְיָשַׁבְתִּי בְּתוֹךְ הַלֵּב שֶׁלִּי./הַלֵּב שֶׁלִּי הוּא בַּיִת עִם דֶּלֶת, פַּעֲמוֹן וְגַם מַפְתֵּחַ./ לַבַּיִת הַזֶּה אֲנִי מַזְמִין אֶת מִי שֶׁאֲנִי אוֹהֵב, וַאֲנַחְנוּ זוֹלְלִים/ תַּפּוּז כָּתֹם./ מִסְפַּר הַפְּלָחִים בַּתַּפּוּז מַסְפִּיק בְּדִיּוּק לְמִסְפַּר הַחֲבֵרִים/ שֶׁאֲנִי מַזְמִין לְהִתְאָרֵחַ בַּלֵּב...” (“פֶּלַח מִפִּלְחֵי הַתַּפּוּז”),

כריכת הספר "נשיקה בכיס ועוד נשיקה". צילום: יח"צ

“נְשִׁיקָה בַּכִּיס וְעוֹד נְשִׁיקָה - דְּבָרִים לְמִי שֶׁאוֹהֲבִים” הוא ספר חגיגה ללב, לאהבה ולחברות. 17 שנה לאחר שראה אור, הוא מתפרסם מחדש בספרית פועלים, בתוספת 13 שירים חדשים. זה קורה במקביל לעליית המחזה המוזיקלי “נשיקה בכיס” במדיטק שבחולון, המבוסס על השירים בבימויה ובעיבודה של יערה רשף נהור (לחנים: דידי שחר, עיבודים וניהול מוזיקלי: איתמר גרוס). המחזה מביא את סיפורם של ארבעה חברים טובים מהגן, שמגלים יום אחד שחברתם הטובה רות עומדת לעבור לגור באמריקה. הארבעה מחליטים לעשות הכל כדי להישאר יחד ולא להיפרד. רבות דובר על קסמה של שלומית כהן־אסיף, כך שכל ניסיון לתמצתו עלול להיכשל. רק אומר שעל אף האריזה הילדית, השירים של כהן־אסיף הם שירים לכולם. כל אחד יכול לבחור את הנימה שלו: מתרפקת, אקטואלית, עורגת או פשוט מחויכת. 

*”נְשִׁיקָה בַּכִּיס וְעוֹד נְשִׁיקָה - דְּבָרִים לְמִי שֶׁאוֹהֲבִים" מאת שלומית כהן־אסיף. איורים: הילה חבקין. ספרית פועלים. מחיר: 66 שקלים