לפני מיני בוס חייתי את חיי בתור מישהי שאוכלת הרבה זבל ומאזנת אותו עם הרבה ספורט. אמנם לא הייתי רזה במיוחד, אבל הייתי מרוצה יחסית ממה שיש. ההיריון היה המשך ישיר של החיים הרגילים, הרבה יותר זבל- כי לא יכולתי לאכול את רוב הדברים שאהבתי, פחות ספורט והמון קילוגרמים מיותרים שהעמסתי על גובה נמוך במיוחד.

אחרי שהגעתי ל-15 קילו תוספת, החלטתי שמשקל זה לחלשים והמשכתי את החודש האחרון של ההיריון עם הידיעה שפשוט עליתי הרבה. כמו כל אדם הגיוני הדחקתי את הבעיה וקיוויתי שהיא תיעלם- כמובן שהיה קשה להתעלם, נראיתי כמו דובון אכפת לי רק בלי כל האנרגיות החיוביות. גם הלידה לא עזרה, מסתבר שאת לא באמת יורדת 10 קילו כשאת יולדת. את יורדת את משקל הבנאדם שמוציאים ממך פלוס עוד קילו או שניים בונוס - וזהו. עכשיו תלכי הביתה עם תינוק חדש וצורח שאין לך מושג איך לטפל בו ותעשי את זה בזמן שהירכיים שלך משתפשפות אחת בשנייה.



עברו עוד כמה חודשים תחת המשטר הדיקטטורי החדש עד שהעזתי להישקל. טעיתי לחשוב שהכל בסדר והבגדים סתם התכווצו בארון אבל אז גיליתי שבעה קילו חדשים ובפעם הראשונה בחיי הבנתי שאני צריכה להיכנס לעולם הדיאטות. בהתחלה ניסיתי לאכול מעט ו"בריא", חסה ברוטב קרח עם קולה זירו לקינוח נראו לי כמו מתכון מנצח אבל זה היה נורא יותר מלהסתכל במראה. החלטתי ללכת לדיאטנית שבנתה לי תפריט של ארנבת בפוסט טראומה, והתחלתי לגרור את שבעת הקילוגרמים החדשים שלי לחדר כושר.

התחלתי לאכול נכון ולא טעים, חייתי מדגים, שקשוקות וסלטים עצובים והרגשתי שזה העונש אחרי שאכלתי כמו קרנף רעב כל ההיריון. לזה הוספתי חמישה אימונים בשבוע בסטודיו לנשים שגורם לך להצטער שנולדת. אפשר להגיד שהתמכרתי לספורט - זה יהיה שקר כמובן, אבל אפשר להגיד את זה. עד היום אני מתלבטת כל בוקר מחדש אם אני מעדיפה להכין פנקייקים או ללכת להתאמן. אבל אז אני נזכרת שאני לא יודעת להכין פנקייקים וגוררת את עצמי לאימון, ככה כל יום, חמש פעמים בשבוע. אני עדיין זוכרת שהם שאלו אותי מה אני רוצה להשיג באימונים. אני יודעת שהייתי צריכה להגיד שאני רוצה להתחזק או להיות בריאה - אבל בגדול רציתי לקנות אקסטרה סמול בזארה.

אני מכירה את כל השטויות האלו של תאהבי את הגוף שלך ואת מושלמת כמו שאת, באמת שאני והגוף שלי די בסדר אחד עם השניה, יש לנו יחסי קח ותן מצוינים, אני נותנת המון אוכל והוא לוקח לי את הקוביות בבטן ואת האפשרות ללבוש מכנסיים קצרים. יש בנות שהתברכו בחילוף חומרים של אוגר על אקסטזי או ביכולת לעצור ולא להמשיך לאכול כשהן שבעות, לי לעומת זאת יש כח על והוא לאכול פיצה משפחתית ושני קינוחים. כל אחת והפלוסים שלה.

היום, אחרי המון עבודה עצמית, יש עלי שני קילו יותר ממה שאני רוצה, אבל אני בסדר עם זה. ברור שהייתי מעדיפה שהם ייעלמו אבל החלטתי שזה פשוט לא שווה את המאמץ, אני באמת מאמינה שלאף אחד חוץ ממני לא אכפת - ולי יותר כיף לאכול נוטלה עם כפית ולהיות מאושרת, גם אם זה אומר ללבוש מידה יותר. אני עובדת בלהרגיש טוב, מנסה לאזן את ההמבורגרים עם ירקות ובעיקר משתדלת לחיות בשלווה עם הגוף שלי כי זה פשוט לא פייר לכעוס על עצמך אחרי כל ביס. אני ממליצה לכולן לשאוף לשלמות אבל להבין שאנחנו לא מכונות ומותר לנו ליהנות. הרי אין סיכוי שעוגת קצפת אוגרת בתוכה אפילו טיפת רוע. עוגות הן טהורות ומלאכיות. בניגוד לסלרי למשל. סלרי הוא לחלוטין יצירה של השטן.