אוגוסט הגיע, הקייטנות, מחנות הקיץ וכל המסגרות הפורמליות והלא-פורמליות התאדו בחום הכבד, אך עדיין צריך למצוא תעסוקה לבני הנוער. לא פעם, בני הנוער מוצאים את הפעילות שהם חושבים לנכון כטובה עבורם ובעייננו, ההורים, היא מעלה חששות. אז כיצד מתמודדים עם הקונפליקט שבין האחריות ההורית ובין רצון המתבגרים בכל הנוגע לבילויים בחופש הגדול, ובמיוחד סביב המצב הביטחוני המעורער הקיים בימים אלו?

ראשית, חשוב להזכיר כי הנסיבות שמתקיימות היום, במצב הביטחוני הרעוע, מעצימות מתח שקיים כל הזמן באופן טבעי עם מתבגרים. מתח שמתבטא מצד אחד במתבגר שרוצה לגדול ולהיות עצמאי ומהצד השני ההורים שרוצים לשמור עליו, להגן עליו ובעצם כך להגביל את המתבגר באופן מסוים. המתח בדרך כלל מתפרש כפער שבין לשחרר ולאפשר לבין להפקיר, פער שיוצר אתגר גדול המוכר לכל הורה למתבגרים.



המטרה היא למצוא את הנקודה המאוזנת בין האחריות ההורית לבין הרצון לאפשר ולא להיות מונעים מהחרדות ההוריות הטבעיות. לצורך כך יש כמה עקרונות שכדאי לאמץ בשיח עם בני הנוער.


1. לחדד את החששות שלנו בתור הורים

הדבר החשוב ביותר שיש לזכור כשניגשים לשיח עם המתבגרים, הוא "לשים את הדברים על השולחן" - לא בצורה מאשימה או באופן שיעמיס על כתפי המתבגר דאגות שהם לא צריכים להתמודד איתם, אבל כן בצורה פתוחה. אני כהורה צריך לדבר על הדברים שבגינם אני דואג, מה קורה עכשיו במדינה, ומה עובר עלי בהתמודדות עם ההחלטות שלו. חשוב להבהיר את העמדה שלנו, שתהיה ברורה, והנער/ה לא יתפלאו אח"כ וישאלו את עצמם מאיפה מגיעות הדרישות שלנו.

ברגע שנחדד את הדאגות שלנו ואת העמדות שלנו, הילדים יידעו מאיזה מקום אנו מדברים איתם - בין אם הם יבינו לעמוק את הדברים או שמא רק מילולית. בכל אופן, חייבים להסביר את הדברים מהמקום הזה כדי שיהיה בסיס איתן, נכון ובהיר לשיח.

חשוב להזכיר שפעמים רבות, למרות הכנות, הם לא יקבלו את מה שההורה אומר ויפטרו את הדברים באמירות כגון "אתה דאגן מידי/ מיושן/ ההורה היחיד שמתנגד" ועוד. ועדיין, כל אלו לא פותרים את ההורה מהחובה לומר מה הוא מרגיש ואת מה שהוא מבקש.


2. חשיבה משותפת על פשרות

אחרי שהדברים נאמרו בצורה ברורה, השיח צריך לפנות לניסיון לעזור למתבגר לעשות את "מה שהוא רוצה" תוך שמסייעים לו באמירה כגון "בוא נראה איך עושים את זה יותר בטוח", על ידי הצעות כמו "אולי כדאי ללכת למקום X ולא ל-Y שבחרת בו מלכתחילה", או "במקום לנסוע בטרמפים תיסע באוטובוס/ אני אקפיץ אותך" ועוד.

חשוב לזכור בסיטואציה הזו ובסיטואציות דומות שהדאגה שלנו, ההורים, היא "חלק מהמשחק" וכנראה שנישאר בלא מעט מהפעמים עם הדאגה. עם זאת, נכון ולגיטימי לנסות להפחית את הדאגה שלנו, ויותר מכך למזער את הסכנות האובייקטיביות.


3. הצבת קווים אדומים מחושבים

נקודה קריטית בשיח עם המתבגרים היא הצבת קווים אדומים. חובה עלינו ההורים להציב קווים אדומים ובצורה ברורה שאינה נתונה לפרשנות או למשא ומתן - "זה משהו שלא יקרה מבחינתי". אפשר להתווכח על חוקים רבים ומגוונים, כל משפחה והחוקים שלה, אבל יש דברים שעליהם אין ויכוח והמתבגרים צריכים להכיר אותם. חשוב לבחור את הקווים האדומים שלנו בצורה מדודה ומחושבת ולא לאסור הכל, זאת משום שהאפקטיביות תיפגע והקווים האדומים יאבדו את המשמעות שלהם. ברוב המקרים, כשמתבגרים מזהים קו אדום שאין מה להתווכח עליו הם אכן לא מתווכחים ושומרים את המלחמות לחוקים שיש עליהם משא ומתן. כשהעמדה הפנימית של ההורה ברורה להורה עצמו וכאשר ההורה מציג את הדברים באופן ברור, מובן ונחרץ, גם למתבגר הדברים הרבה יותר ברורים ופשוטים.

לסיכומו של עניין, הניחו את הדברים "על השולחן" ודברו על הדאגות שלכם, נסו לעזור ולהציע חלופות ריאליות והציבו קווים אדומים ברורים אך ספורים, בכך יצטמצם הפער שבין האחריות ההורית לרצונות של ילדיכם המתבגרים.

הכותב הוא מנהל כפר הנוער "יפתח", מייסודה של עמותת תימורה