בני בן ה־4.5 היה מאז ומתמיד ילד עם ביטחון עצמי גבוה והרבה חברים, אבל בחודשים האחרונים הערך העצמי שלו הידרדר. הוא חסר ביטחון עצמי והוא כל הזמן טוען שהוא שמן. כשניסיתי לבדוק איך הוא יצר את התפיסה הזו, גיליתי שילד אמר לו בבריכה שהוא שמן. מה דעתך?

“יש לי רושם שבכל פעם שהילד אומר לכם שהוא שמן, אתם מנסים להתגונן ולשכנע אותו שהוא טועה. אם זה מתנהל בצורה כזאת, עצתי לכם היא: תפסיקו. כשילד מתלונן באוזניכם על משהו שמפריע לו, אל תנסו לשכנע אותו בהיגיון ולהגיד לו כמה התלונה שלו לא נכונה. ילדים לא לומדים מדיבורים והם לא משתכנעים מהיגיון, כי תפיסת המציאות שלהם אחרת בגילים אלה. אל תהיי במקום של מגננה או פיצוי עם הילד. הרי אם תבואי ותגידי לבן שלך שהוא לא שמן, הוא יחשוב שאת אומרת לו את זה סתם כי את אמא שלו.

מעבר לזה, יש הרבה פעמים שילדים אומרים דברים ואפשר גם לא להגיב. לא חייבים להילחץ מכל דבר, כדאי להיכנס לפרופורציות. לצורך העניין, אם הוא בא ואומר לך, ‘אמא, יש לי בטן גדולה’, את יכולה לענות לו ‘ויש לך גם טוסיק מתוק’. תפסיקו לעבוד על דימוי הגוף של הילד. ככל שתגידו לו יותר שהוא חזק ויפה, כך הוא יחשוש יותר שהוא לא יהיה חזק ויפה. תחליפו את המחמאות האלה במחמאות אחרות ותגידו לו למשל שהוא נדיב, שנעים לכם ללטף לו את השיער, שכיף לכם לראות שהוא מסדר את הדברים שלו בצורה יפה. למשל, תחמיאו לו כשהוא עושה משהו, או לא שוכח להניח את הנעליים שלו במקום בצורה מסודרת”.

בתי בת ה־5 מתקשה להביע רגשות ולהתמודד עם תסכול, ולעתים אף נוהגת להרביץ לי ולאחיה הקטן, או לשבור דברים. כיצד לדעתך אני יכולה לסייע לה להביע את עצמה במילים?



“הילדה מרשה לעצמה להוציא את התסכולים שלה החוצה באמצעות תוקפנות. אם את רוצה לסייע לה להביע את רגשותיה במילים, במקום לבוא ולשאול אותה מה היא מרגישה או לעשות איתה שיחה של ‘יחסינו לאן’, תשתמשי בעזרים אחרים, למשל ספרים שמדברים על הבעת רגשות ושיחה עליהם. מעבר לזה, כדי לעזור לה לשנות את התנהגותה וללמוד להביע את רגשותיה, כדאי שתהפכי להיות עבורה מודל לחיקוי, אבל לא כאקט חינוכי, אלא כבדרך אגב.


לצורך העניין, אם את מסדרת את הבית ועוברת לידה, תגידי ‘לפעמים אני עייפה וחייבת לנוח, כי זה גורם לי להיות מתוסכלת’, או אם לפעמים את מוזגת משהו והוא נשפך לך, תגידי ‘אני כועסת על עצמי שנשפך לי’, או ‘ראיתי משהו ברחוב והרגשתי מבוהלת’. כך את מכניסה לשיח בבית אפשרות להביע מנעד רחב יותר של רגשות, החל מעצב, שמחה, אושר ועד תסכול.

אם את רואה שהיא מרביצה לאחיה, תאמרי לה: ‘אני מבינה שאת כועסת, אבל אני לא מסכימה שתוציאי את זה על אח שלך. בפעם הבאה שתרביצי לו, אני אקח אותו ואלך, כי אני אמא שלכם ותפקידי לשמור עליכם’. אם היא תרביץ לו שוב, פשוט תיקחי אותו ותלכי לחדר אחר מבלי להוסיף מילה. אם היא מרביצה לך, תבהירי לה באופן חד־משמעי שאת לא מוכנה לקבל ממנה מכות, ואם היא תעשה זאת שוב, פשוט תקומי ותלכי.

כמובן שגם על המשפט הזה את לא חוזרת יותר, כדי שאם שנייה אחרי זה היא תבחר להרביץ שוב, את תיקחי את אחיה הקטן ופשוט תלכי לחדר אחר כשאת נשענת על הדלת ולא נותנת לה לפתוח אותה עד שהיא נרגעת. המסר שלך צריך להיות מאוד ברור מולה. את צריכה להגיד לה: ‘לי לא ירביצו. אף אחד לא ירביץ לי בעולם הזה’.

"דעי לך שמעבר למה שאת מנסה להשיג, את מעניקה לילדה מסר מאוד חיובי, כדי שהיא גם תדע ויום אחד גם היא תחזור אחרי המשפט שאמרת. בסופו של דבר, הילדה שלך תלמד להתאפק רק אם היא תבין את התוצאה של ההתנהגות האלימה שלה, ותפסיק לעשות זאת. אם תשלבי את השיח היומיומי בבית על רגשות ואת ההתנהגות האקטיבית ברגע שהיא מתנהגת בצורה אלימה, תצליחי להגדיל את הרפרטואר הרגשי שלה עד שהיא בהדרגה תצליח לשנות את התנהגותה. מובן שאם זה לא עובד, השלב הבא הוא פנייה לקבלת הדרכה הורית שתסייע לך להבין לעומק את עולמה ולסייע לה במקומות שלא פשוטים לה”. 

ערכה ב-103FM: עדן בן ארי