הדבר הראשון שמכה בך הוא השקט. לא שקט מדברי, גם לא שקט פסטורלי של יער אפלולי ולח, ואפילו לא שקט אקוסטי של אולפן הקלטות. הדבר הקרוב ביותר שמזכיר שקט כזה הוא הרגע אחרי שתזמורת סיימה לכוון את הכלים שלה, וכולם, בעיקר הקהל, ממתינים בדריכות להנפת ידו של המנצח.
החלק השני הוא התהלוכה. מאות מכוניות מזדחלות אט אט במהירות של חצי קילומטר לשעתיים על כבישיה הראשיים של העיירה הקטנה, וקהל המבקרים העצום והרב צופה בהן בעיניים מעריכות. אפשר לפתוח כיסא מתקפל, או שמיכה, לשבת לצד הדרך ולשזוף עיניים במיצג הנע, ולא מעט מבקרים בוחרים לעשות בדיוק את זה. לנגד עיניהם חולפות מכוניות בנות כל טווח הגילים – כאלה שיוצרו בזמן שאוסטריה הייתה "תחת סיפוח", וכאלה שאך זה עתה יצאו מן המפעל ובדרכן לכאן עברו דרך סדנת שיפורים. למעשה, הדבר היחיד שלא הצלחתי לראות הוא מכונית סדרתית שלא עברה כל סוג של טיפול או שדרוג.
כדי להפיץ את הבשורה, הוזמנתי גם אני לוורטרסי, על ידם ועל חשבונם, ויחד עם קבוצות עיתונאי רכב מכל העולם. אם כי בניגוד לאירועים רבי משתתפים אחרים, הם לקחו על עצמם סיכון קטן מאד: רוב מוחלט ממשתתפי הפסטיבל מגיע עם דגמי פולקסוואגן ואאודי בני כל הגילים. יש מינון מכובד לפורשה, סקודה וגם לסיאט, כמה יצירות אמנות מבית למבורגיני, ורק בשולי השוליים נחזו מעט דגמי מרצדס וב.מ.וו., אחת או שתיים לרפואה.
כמה מתושבי העיירות הסמוכות אמנם מקימים מדי פעם קולות מחאה כנגד האירוע שסוגר להם את הכביש היחיד בצדו הדרומי של האגם, אבל נדמה שגם הם לא יכולים לערך התיירותי העצום של 200 אלף מבקרים, ובמיוחד כשהכניסה עם מכונית מותנית בהצגת אישור לינה באחד המלונות בסביבה. קהל המבקרים, אגב, יכול להגיע באוטובוס, או בסירה, ולהסתובב כאוות נפשו בתוך ההמולה.
התרעות פיקוד העורף