ביום שישי האחרון, ביוזמת הממשל האמריקאי, ארגונים חוץ ממשלתיים והמינהל הפדרלי לבטיחות בדרכים, נערך ברחבי ארצות הברית היום הלאומי למניעת מכת חום, שמטרתו למנוע את מותם המזעזע של פעוטות ועוללים שנשכחים מדי שנה במכוניות לוהטות.
מנתונים שחשפו האמריקאים עולה שבממוצע מתים שם מדי שנה כ־30 ילדים מגורם זה, כלומר פי עשרה מהממוצע השנתי הישראלי (שאליו יש להוסיף כ־40 מקרים נוספים של שכחת ילדים אשר גורמים לעתים לנכויות ארוכות טווח).
אלא שבארצות הברית ישנם 320 מיליון תושבים, לעומת כשמונה מיליון בישראל, וצי הרכב שלהם מונה כ־250 מיליון כלי רכב, לעומת כשלושה מיליון אצלנו. באופן יחסי, לכן, גדול מספר הילדים שנשכחים ברכב בישראל ומתים ממכת חום פי ארבעה מאשר בארצות הברית ביחס לאוכלוסייה, ופי שמונה ביחס לצי הרכב במדינה. למרות זאת, אצלנו לא זכתה הבעיה הזאת ליום לאומי. אפילו לא לדקת דומיה.
לרגל היום הלאומי האמריקאי, פרסם מינהל הבטיחות הפדרלי תוצאות מחקר שניתח ובחן את המערכות הטכנולוגיות הקיימות כיום למניעת שכחת ילדים ברכב. פחות משבועיים קודם לכן, ב־22 ביולי, פרסם מכון התקנים הישראלי את תקן 6400 הישראלי, מערכת התרעה על השארת ילדים ברכב, שאמור היה להיות הצעד המשמעותי ביותר שבוצע עד היום ביוזמת משרד התחבורה כדי להתמודד עם הבעיה.
וכך, אף על פי שמטרתה החשובה ביותר של כתבה זו היא לעורר מודעות לשכחת ילדים ברכב, מטרה לא פחות חשובה היא להדגיש את ההבדל המנטלי הקטלני בין ההתנהלות הרציונלית של ממשלת ארצות הברית - הפועלת באופן אקטיבי כדי להציל חיים - ובין ההתנהלות חסרת ההשראה של אחדים מפקידי משרד התחבורה שלנו, אשר מבזבזים את הזמן במקום להביא לתוצאות. יעד חשוב עוד יותר הוא להציב אתגר: למצוא פתרון טכנולוגי ישים לבעיה, מפני שכפי שאמר השבוע מנהל מינהל הבטיחות האמריקאי: "זאת בעיה שניתנת למניעה ב־100% מהמקרים".
מי צריך תקן ישראלי?
לפני למעלה משלוש שנים, בארבעה באפריל 2012, בתום שש שנים קטלניות במיוחד, הוגש למשרד התחבורה דוח של ועדה בין־משרדית שבחנה את תופעת השכחה של ילדים במכוניות בישראל. שתיים מבין מסקנות הוועדה והמלצותיה בלטו, האחת לרעה ואחרת לטובה: מצד אחד נטען בדוח שלא מדובר בתופעה רחבת היקף ולכן, במקום להשקיע בפתרונות טכנולוגיים, עדיף להתמקד במסע הסברה. מצד אחר הומלץ שלא לבצע תהליך תקינה ישראלי מקומי אלא לאמץ תקינה שנהוגה בעולם.
לא ברור על מה התבססה ההמלצה הראשונה, שהרי טובי המומחים מבהירים ששכחת ילדים ברכב לא נגרמת בגלל רשלנות מודעת אלא בגלל מגבלה קוגנטיבית־פיזיולוגית שקיימת אצל כל אחד ואחת מאיתנו (אם כי לרוב לא מסתיימת במצבים כה מזעזעים), ובכל מקרה נדרשה למשרד התחבורה יותר משנה שלמה כדי להרים קמפיין כזה. במקביל, למרות המלצה מפורשת שלא לעשות זאת, בחרו אנשי המשרד לפנות אל מכון התקנים ולנסח תקן ישראלי, וזה כאמור היה כבר לפני יותר משלוש שנים.
שלוש סיבות מכעיסות גורמות לחוסר ההתייחסות לשכחת ילדים ברכב, והראשונה היא האמירה שנזכרה כאן, שלפיה מדובר בבעיה שולית מבחינת מספר הנפגעים. אלא שמול פניהם של מי שטוענים כך חייבים להציג את מנגנון המוות המזוויע שהורג את העוללים, כאשר פנים המכונית הופך לתנור בוער וחלקי פלסטיק מתחממים תוך עשר דקות לטמפרטורה של 90 מעלות ויותר. גופם של תינוקות ופעוטות מתקשה לצנן את עצמו וחום גופם הזעיר מזנק במהירות הגבוהה פי שלושה עד חמישה מאשר אצל מבוגרים. מהר מאוד הם נכנסים להיפותרמיה, וכאשר חום הגוף מגיע ל-41.6 מעלות, חדלים לפעול חלק מתאי הגוף, והמערכות הפנימיות קורסות.
מוות נורא זה ירדוף לעד לא רק את ההורה ששכח את ילדו במכונית, אלא גם את כל בני המשפחה שיחיו עם הידיעה שאפשר היה למנוע אותו. היות שבשונה מתאונות אחרות מדובר כאן בסיטואציה שאינה מחויבת מציאות - הרי שמאמצי המניעה במקרה זה צריכים להיות מיוחדים וגדולים במיוחד.
תהייה נפוצה ושגויה אחרת היא ״איזה מין הורה יכול לשכוח את ילדו במכונית?״, והיא מושמעת על ידי מי שלא מבינים שהם עצמם עלולים להימצא בדיוק באותו מצב. אחרי הכל, מי מאיתנו לא שכח פעם את מכשיר הטלפון שלו, את מפתחות הבית או את הארנק, ואם נדמה לנו שאין מה להשוות בין ארנק לתינוק הרי שזה רק מפני שאנחנו טועים.
שכחה של ילד, כמו שכחה של משימה שאך זה התחלנו לבצע, נובעות מתקלת תפקוד מוכרת במוח האנושי: מחיקת חלק מהזיכרון לטווח קצר שאופיינית למצבים של היסח דעת, כאשר משימה חדשה - לאו דווקא חשובה או דחופה מאוד - מצטלצלת לנו מבעד למסך הטלפון הנייד או משבשת בדרך אחרת את שגרת יומנו. התקלה המובנית במוח האנושי מעלימה את המטלה הקודמת כדי לאפשר להתרכז ולבצע את המשימה הבאה, ובאותו רגע אנחנו עלולים לשכוח מהיכן הגענו ולאן מועדות פנינו. חוסר בשינה, לחץ ומצבים רגשיים חריגים מגבירים אומנם את הסיכון, אבל הכשל הבסיסי נובע משילוב של מגבלה נוירולוגית אנושית עם שינוי לא צפוי בשגרת היום - לא משהו שקמפיין הסברה יכול להשפיע עליו באופן כלשהו.
הסיבה השלישית, והצינית מכולן, היא כסף: אף גוף לא מפסיד מספיק כסף ממותם של תינוקות ואף גוף אחר לא רואה פוטנציאל לרווחים גדולים, ולכן אין מי שישקיע בפתרון טכנולוגי. האבסורד הוא שאם משרד התחבורה היה מפנה את אותו סכום כסף שהושקע במסעות ההסברה המיותרים וביצירת התקן הישראלי למסגרת שתתמרץ אדם או גוף להציע פתרון טכנולוגי לבעיה - אפשר להניח שהיא כבר הייתה מוצאת את פתרונה.
לא חיפשו, לא מצאו
וזה, פחות או יותר, מה שעשו האמריקאים אשר חוקקו חוק שהסמיך את מינהל הבטיחות שם ״ליזום מחקר למציאת דרכים אפקטיביות למזעור סכנת מכת החום שעלולה להיגרם לנוסעים שנשכחים במכוניות״. ואכן, במשך הזמן שבוזבז אצלנו ביצירת תקן לפתרונות טכנולוגיים שעדיין לא קיימים, בחנו האמריקאים לעומק את כל הציוד והפתרונות שכן קיימים, והמליצו על דרכים אפשריות לפיתוח עתידי.
אפשר לטעון בציניות שמשני צדי האוקיינוס נותרנו בידיים ריקות: האמריקאים גילו שאף מערכת קיימת לא מספיק יעילה, וגם אצלנו עוד לא מצאו מערכת כזאת - פשוט מפני שלא חיפשו אותה. אלא שבעוד שהאמריקאים ניתחו לעומק את מה שיש, ומתוך כך הכשירו את הקרקע לשלב הבא שיפתור את המגבלות הנוכחיות, אצלנו יכול משרד התחבורה להתהדר בתקן שיגן על פקידיו מפני טענות של יצרני רכב לגבי פגיעה כזאת או אחרת במערכות המכוניות.
צריך לומר שלא רק שהתקן הישראלי החדש מנוסח בקפידה ומסביר בדיוק באילו חוטי חשמל מותר להשתמש, ואיך צריך להדפיס את הוראות ההתקנה של המערכת, אלא גם שמדובר בתקן ראשון מסוגו בעולם שאולי גם יועתק למדינות אחרות. אלא שמשרד התחבורה משתמש באופן לא יעיל במכון התקנים (בדיוק כפי שהיה, למשל, בנושא האופניים והקורקינטים החשמליים), אף על פי שאנשיו אמורים לדעת שתקן, באשר הוא, לא אמור ולא מסוגל להעריך מי מבין המערכות אפקטיבית יותר לביצוע המשימה: מניעת שכחת תינוקות ברכב.
נכון להיום קיימות בתחום מספר מערכות - חלקן אף הומצאו בישראל - אבל כפי שקבעו האמריקאים - עדיין לא קיימת מערכת מומלצת לפתרון הבעיה.
קשה להאמין שבמדינה ששלחה לוויינים לחלל והמציאה רקטות שמסוגלות ליירט רקטות אחרות, מדינה שבה מתים פי ארבעה יותר תינוקות שנשכחים במכוניות מאשר בארצות הברית ביחס לגודל האוכלוסייה - לא יימצא מי שימציא פתרון טכנולוגי יעיל, פשוט ומוחלט שלא יאפשר לשכוח ילדים במכוניות. מה שברור זה שכדי לעודד ולקדם פתרון כזה עדיף להקים קרן שתשקיע בפיתוח הטכנולוגי מאשר לזרוק כספים על מסעות פרסום חסרי תועלת.
משרד התחבורה בחר שלא להגיב לדברים.