לא חלפו שנים רבות מאז שהיה שוק הרכב הישראלי מסודר סביב שתי קטגוריות עיקריות. מכוניות משפחתיות גדולות ומשפחתיות קטנות שריכזו את כלל הביקוש למכוניות קטנות ובינוניות (מיני, סופר-מיני וקומפקטיות) ולכן שלטו בשיאן ביותר מ־60% מכלל המכירות בשוק. מכוניות משפחתיות גדולות, שבעבר היותר רחוק כונו מכוניות מנהלים, היו השדרוג המתבקש לכל מי שהיה יכול להרשות לעצמו. נכון, היו גם טנדרים, ג'יפים ומכוניות יוקרה, היו גם מיני-ואנים וגם ואנים בגודל מלא ואפילו "מכוניות ספורט" - אבל המכירות של כל אלה יחד היו בעצם "כל השאר".
קל לזהות נישה שבה אוונסיס יכולה להציע פתרון ייחודי לה: לקוח שמרן שעיקר דאגתו היא לאמינות ולשמירת הערך, אדם שלא אוהב להתבלט. מאזדה 6 נראית ספורטיבית או מושכת עין מדי עבורו. סובארו B4, שלא לדבר על ניסאן אלטימה, גדולות ומנופחות מדי לטעמו. לקוח כזה יקבל מכונית שעברה מקצה שיפורים ומציעה סביבת נהג נעימה, שיכוך רעשים סביר (כל עוד האספלט בסדר והוא לא לוחץ על המצערת), עיצוב חיצוני מודרני אך סולידי.
פיקנטו חוגגת בישראל אף על פי שמחירי הדגמים היותר נמכרים שלה - גרסאות אוטומטיות ומאובזרות עם מנוע ה־1.25 ליטר - קרובים מאוד למחירי מכוניות סופר־מיני גדולות ושימושיות יותר. פיקנטו בפרונט אף על פי שיונדאי i10 החדשה היא לא רק מכונית כמעט זהה, ולמעשה אפילו מציעה כמה פתרונות שימושיים יותר, אלא גם אחת שמגיעה מטורקיה ולא מקוריאה (ולכן משלמת פחות מס ועלות ההובלה שלה זולה יותר).
אגב, לא ברור עד כמה אפשר לסמוך על המפרטים השונים של שתי המכוניות הכמעט תאומות, אבל על פי הכתוב בניירת, i10 שוקלת 50 ק"ג יותר ומכל הדלק שלה מכיל חמישה ליטרים עודפים על פני קיה. כמובן, מדובר בחיסרון וביתרון.
בצד החובה כתוב שגלגל ההגה לא מתכוונן למרחק, מערכת השמע לא טובה וקשה לקרוא את התצוגות באור שמש ישראלית, והמנוע התלת־צילינדרי משתנק מעט כשדוחקים בו.
התרעות פיקוד העורף