לפני כשבועיים צוין בישראל “יום חוק חופש המידע”, אשר אמור היה להיות יום חגם של מי שמאמינים שישראל היא לא רק “הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון”, אלא גם דמוקרטיה ראויה באמת. כמו במדינות המתוקנות ביותר בעולם, גם בישראל נחקק – בדיוק לפני 18 שנים – חוק חופש המידע, חוק שהרציונל שעומד מאחוריו הוא שכל המידע שנוצר במוסדות השלטון שייך מבחינה קניינית וחוקית לאזרחי המדינה, ולכן הוא צריך להיות נגיש לכל אזרח ישראלי שמבקש לעיין בו (למעט בנושאים שנוגעים לביטחון המדינה או לצנעת הפרט).
במשרד התחבורה חוברו שלושה דוחות נפרדים לבחינת האירועים בציר, ואם הם בוצעו במקצועיות אפשר ללמוד מהם על התקלות שגרמו לתוצאה הטרגית, ואולי גם על נקודה בזמן שממנה ואילך אפשר היה להבין את חומרת הבעיה ולהפסיק את הקטל המיותר עוד קודם לכן.
כאשר פניתי אל דובר משרד התחבורה בבקשה לקבל את דוח הוועדה נעניתי כי המשטרה אוסרת על מסירתו, ובחודש מאי 2015 – לאחר שחקירת המשטרה הושלמה והוגשו כתבי אישום נגד מי שהמשטרה סבורה שיש להם אחריות לתאונה – פניתי אליו שוב, ושוב לא נעניתי.
בקשה נוספת שהגשתי לפי חוק חופש המידע וטרם נענתה היא לקבל את הפרוטוקולים של ועדות מקצועיות שדנו בהפרטת מבחני הנהיגה המעשיים.
כאשר שר התחבורה ומשרדו יוצאים למהלך כל כך דרמטי אשר גורם להשבתה הארוכה ביותר של מבחני הנהיגה בתולדות המדינה ולנזק של עשרות רבות של מיליוני שקלים למורי הנהיגה, זכותו של הציבור היא לכל הפחות לדעת מה היו השיקולים המקצועיים, אם בכלל היו כאלה, שקדמו למהלך.
תגובת משרד התחבורה לא התקבלה עד למועד סגירת הגיליון.
התרעות פיקוד העורף