"אתה חייב לקחת אותי לסיבוב", היא השביעה אותי לא לשכוח את האופציה. “זוכר שמחר נפגשים?", היא התקשרה ערב לפני כדי שאמרקר ביומן ואקעקע את התזכורת על גב כף ידי השמאלית. לא יכולתי להבריז. הייתי חייב, כמו עוזי חיטמן המנוח, להגשים חלום לחברה טובה - סיבוב ארוך על המזראטי לבנטה.
שיהיה ברור, לקנות מזראטי זו הצהרת הון כלכלית ותרבותית. לבנטה הוא אומנם קרוס–אובר עצום ממדים, מאלה שאורכם חמישה מטרים ומשקלם יותר משני טונות, אבל זה לא הב.מ.וו X6 האגרסיבי וגם לא הפורשה קאיין הטיפה מתנשא.
לבנטה הוא שילוב של אמנות ושרירים, גינונים איטלקיים של חיזור, מלווים בקילוגרמים של נהנתנות. נהג היום, כי מחר נמות. הוא משהו אחר.
אני הרי ממש יכול לראות בדמיוני את אלה שמגיעים לסוכנות של מזראטי. כל שערה בראשם נמצאת בדיוק במקום, הלבוש שלהם כאילו יצא הרגע מהז'ורנל הכי עדכני. עורם שזוף מהחופשה האחרונה במלדיביים, אבל לא בגוון צרפתי חרוך אלא מוקה אלגנטי. אין מצב שתמצאו במושב האחורי פירורים ישנים של במבה, או כתמי שוקולד נוטלה. מקסימום תפגשו את תיק הלואי ויטון ששכחו מישיבת הדירקטוריון.
זה רכב שצועק סטייל, בוטיק. אומנם זו מילה שאני לאחרונה ממש שונא, כי משדכים אותה לבית מלון, ליין מרלו ואפילו לעגבנייה, אבל מה לעשות, מפעל מירפיורי בטורינו לא עובד עם הכמויות של יונדאי או מאזדה. ב–2017 השאיפה של היצרן האיטלקי היא להגיע למכירת מאה אלף רכבים. בעולם, לא באירופה.
פעם בחיים
נפגשנו באמצע השבוע לפגישה מרובעת. המעריצה עם בעלה, אני עם אשתי. בלי מבחן כזה, האפשרות שכולנו ניסע שוב ברכב ששוויו 725 אלף שקל היא כנראה רק אחרי שנשדוד בנק או נמצא אוצר פיראטים נשכח. רק בשביל החיוך על הפנים כשכולם התמקמו ברכב, היה כדאי לעשות את זה. ריח מתקתק של עור איכותי קיבל את פנינו. עור שכל תפר שלו על הדשבורד הודגש כדי לספר כמה איטלקים הזיעו על מנת שייצא לשביעות רצונו של הלקוח.
ללבנטה יש שלוש צורות גימור. אנחנו ניסינו את הגראן–ספורט, שיש לו בין היתר יתרונות כמו חישוקים בגודל 21 אינץ', מושבי ספורט חשמליים ומערכת שמע ששייכת לעולם אחר. אז נכון שהרכב גדול ממדים ומבחוץ בהחלט נראה כבריון שכונתי, אבל בפנים התחושה בכלל לא כזאת. הוא מרווח ונעים, יש בו משהו חמים וביתי. אומנם זה לא הבית שלי אלא טירה בהרצליה פיתוח, אבל בהחלט היה אפשר לשים עציצים על אדן החלון האחורי ולהרגיש ממש טוב.
מבחוץ, כמו שאמרנו, אפשר להבין שמדובר בחבר כבוד בליגת השרירנים. חזית מאיימת עם גריל שחור שבמרכזו הקלשון - סימן ההיכר של מזראטי. אם אתם מאלה שרוצים שיסובבו אחריהם את הראש בכביש, מצאתם את הפרטנר הנכון.
אנחנו לא רגילים למבטים האלה. בדרך כלל הרכב שאני נוהג בו ישן בבתי מחסה, לא בליגה הזו, אבל כאן, מיד ביציאה לדרך, אימצנו לעצמנו שמות איטלקיים בדויים ונסענו לכיוון הגלבוע, שבעזרת הטרנספורמציה של הלבנטה התחלף לטוסקנה. אין כמו פירנצה בתקופה הזו של השנה.
אני בכיף יכול לספר לכם על הנסיעה ברחובות העיר, על המבטים שלכדנו, אבל העוצמות של הלבנטה באות לידי ביטוי כשאתם נוטשים את הכרך. הבתים מתמעטים והכביש ארוך ומזמין. כאן, בנתיב המהיר, מתחילה החוויה להסביר את המחיר, את הפירמה, את היוקרה, ולמה בעצם התכנסנו כאן היום.
כל עוד זו העיר ופקקיה המפרכים, גם הטרנטה במסלול הסמוך יכולה לעשות את אותה עבודה, אבל כשהלבנטה מגיע למסלול המרוצים הוא פושט את הטרנינג ומזנק מהפול פוזישן. תחילה אתה אומר לעצמך שזה רכב גדול, כבד, אוכל לסיים לסרוג את הסוודר עד שהוא יגיע לקו הסיום, אבל מהר מאוד אפשר לאתר את האתלטיות. הלבנטה שבו נהגתי מגיע מ–0 ל–100 קמ"ש תוך שש שניות. אתם לא מספיקים לראות את הספרות בצג הדיגיטלי רצות ומשחררים צעקת “אלוהים ישמור".
מדובר במנוע שמיוצר בפרארי. מנוע V6, שני מגדשי טורבו. 3,000 סמ"ק, שמונה הילוכים. כאן הוא משחרר 350 כוחות סוס, אבל בגרסה המשודרגת S זה כבר כוח אימתני, 430 כוחות סוס, לא אחד פחות.
כדי להעצים את החוויה יש כפתור למעבר למצב ספורט 1 ומצב ספורט 2. לא מדובר בערוצי טלוויזיה אלא בשינויי מצב הרוח של הרכב. במצב ספורט 1 אתם מתחילים לשמוע את האגזוז מנגן. נהמה עדינה הופכת לפתע לצרחת קרב. וכשאוזרים אומץ ומכניסים למצב 2, מתלי האוויר מתקשחים והעברת ההילוכים נמשכת יותר. כאן אתם מבינים שמר לבנטה החליט שמהמרוץ הקרוב הוא חוזר רק עם מדליית זהב.
היה כיף לעבור את הכביש המהיר. המתלים סייעו לנוחות, המנוע טרף את האספלט, וכשממש התחממנו עברנו למצב נהיגה ידני. בצדי ההגה יש פליפרים בצבע כסף, לא קטנים וצנועים כמו בדרך כלל, אלא כאלה שאי אפשר להתעלם מנוכחותם. כאלה שזועקים שישתמשו בהם.
הגענו לטוסקנה, זאת אומרת למעלה הגלבוע. דיברנו איטלקית, שרנו באיטלקית והיללנו את הרכב האיטלקי שעשה הכל כדי שנרגיש באלפיון העליון. שתינו קפה על רקע הנוף המהמם, משם המשכנו לארוחה במסעדת יוקרה, כשברקע תכנון החופשה הקרובה בריביירה הצרפתית והשאלה אם לקנות יאכטה או לא. בשעת אחר הצהריים התחלנו לעשות את הדרך חזרה הביתה באכזבה מופגנת. עוד מעט נרד מגדולתנו ונשוב למצב הצבירה הטבעי, שזה הרבה מתחת למזראטי.
התנועה בכבישים הפכה בלתי נסבלת. מה האספסוף הזה מתקהל סביב לרכב? קישטה, הביתה. לפחות ללבנטה יש שלל אביזרי בטיחות מתקדמים שיכולים למנוע מטרדים אפשריים. איתות במראת הצד שמגן על האזורים המתים, בקרת שיוט אדפטיבית, התרעה על אי שמירת מרחק, כולל בלימה אוטונומית חלקית, התרעה על סטייה ממסלול ומצלמות 360 מעלות.
מה שכן, בלבנטה אתם כנראה כבר לא תהיו זוכי פרס נובל לאיכות הסביבה. במסגרת הנהנתנות, היא לא ממש שומרת על כדור הארץ.
צריכת הדלק בסיום הנסיעה הייתה ליטר בנזין לכל תשעה קילומטרים, שזה לא מעט. במדד זיהום האוויר הרכב הגדול הזה לא דופק חשבון. בטבלת הילדים הלא ממושמעים בכיתה יש לו ציון של 15, כלומר מקום אחרון.
הפתעה בבית
אבל כמו שסיפרנו לכם, זה לא רכב שבא להתנצל בפני ארגוני הירוקים ומבטיח להביא פתק מההורים. הוא מבקש לחיות את החיים, סטייק, יין טוב ונהיגה מהירה.
זה יכול להיות רכב ספורטיבי מאתגר ובאותה נשימה רכב משפחתי. אני בהחלט יכול לראות את מנהל החברה מעמיס בסוף השבוע את המשפחה, ממלא את הבגאז' הגדול (580 ליטר) בכל טוב ויוצא לצימר בצפון. צימר יוקרתי, חייבים להדגיש.
אנחנו בדיוק חזרנו מהמסע בגלבוע כשהשמש כבר ירדה על תל אביב. נפרדנו בכאב מהלבנטה, כי ידענו שעוד כמה דקות של איחור והכרכרה תהפוך לדלעת ואותנו שום נסיך כבר לא יציל. בחניה ליד הבית פגשתי את המכונית הפרטית שלי. היא הייתה מעוטרת בפירות שחורים של עץ פיקוס מעצבן ובלשלשת ציפורים שלא התחשבה באורחת שחנתה מתחת.
המכונית שלי נראתה עייפה וממוצעת, רחוקה שנות אור מחיי הזוהר שחווינו באותו יום. אמרתי לה שם בלחש: “יקירתי, ללבנטה זה לא היה קורה".