אני לא ג'יפאי, כי עד עכשיו זה היה מקצוע. להיתקע באמצע המדבר כשאין קליטה בנייד, עם סרן שבור, נזילת שמן אכזרית, עקרבים מקיפים אותך - לא אוהב את זה. אני מעדיף רכב שמניעים בלחיצה ונוסעים איתו בכיף. אף פעם לא חלמתי, או שאפתי, להיות חצי מוסכניק. וזה לא שאני נמנע מטיולים, יש אהבת שטח. נסיעות באזורים שוממים הן עונג צרוף, אבל מי שמכיר נהגי כורסה יודע שזה לא כיף גדול עבורם לפגוש בולדרים מטורפים, להילחם באיתני הטבע שפתאום בחרו להציב נחל שוצף ככה באמצע הדרך. זו טראומת עבר שכנראה גרמה לי להבין שאני והמפלצות האלה לא ממש מסונכרנים.

רק שיש אבל: לפני שבוע בערך פגשתי את דיסקברי 5, החדש של לנד רובר. לא מדובר בג'יפון לכל כיס, אלא רק לנהגים שיש להם אפשרות לתרום ליצרן סכום שמתחיל ב–508 אלף שקל (חמישה מושבים) ומסתיים ב–765 אלף (שבעה מושבים), אם כמובן הם ממש רוצים את כל חבילת היוקרה שיש לרכב הזה להציע - ויש לו חתיכת מזנון, רק תבקשו.



בכל מקרה, ביום שרב התייצבנו בבקעה. היעד היה הסרטבה, אותו מבצר שבנה המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי בדרום־מזרח השומרון. לא כביש סלול בהרצליה פיתוח אלא עליות תלולות וירידות שמדרדרות סלעים. בדיוק הפוביה שלי כנהג ג'יפים. יש ימים שבהם הייתי בולע רוק, שם רוורס במהירות וחוזר למרחב המוגן במרכז הארץ.

דיסקברי 5. מעקר את רעיון הג'יפאות הישנה והמסוקסת. צילום: רונן טופלברג

רק שלא הייתי לבד מול כוחות הטבע. באותו יום הייתה שם קבוצת רכבי "דיסקו 5", שבאה לבחון את יכולתו של הצעצוע, שאת הדור הראשון שלו השיקו אי־שם לפני 28 שנה. לא להאמין מה ששינויים טכנולוגיים וקדמה יכולים לעשות. אתחיל הפעם דווקא מהסיכום: דיסקברי זה כמו המבוגר שמלמד את הילד הקטן שלו לרכוב על אופניים ללא גלגלי עזר. "אל תדאג, אני מאחוריך, סע".

הרכב הזה מעקר את רעיון הג'יפאות הישנה והמסוקסת. אין יותר נהגים שרירניים, במכנסיים קצרים ובנעלי צבא מאובקות שרק הם יודעים מה צריך לעשות. אתם יכולים להיות גם פקיד בנק ולשרוף את השטח: פשוט מעבירים בעזרת הגלגלת למצב נהיגה "לואו"; מכוונים בבקרת מצבי השטח ל"זחילת סלעים"; מגביהים את הגחון, שוב על ידי לחיצת כפתור, כדי שלא יגרד את הקרקע, חלילה, בכל זאת, מדובר ברכב פרימיום, ולוחצים על הגז. עד כדי כך פשוט.

אין מצב?

באותו יום שבו נפגשנו היו בדרך עליות שהקולגה שישב לידי אמר "אין מצב". אבל דיסקברי אפילו לא מצמץ כשחלף על פניהן. לא ספר אותן, לא דרדר סלע. לא גרם לי להזיע מחשש ממשי לחיי. מדהים היה לנסוע מאחורי אחד הרכבים האלה בשטח הקשה ולראות איך מתלי האוויר החייתיים עובדים בזמן אמת. מרימים ומורידים את גוף הרכב הכבד - ומדובר בחתיכת משקל, יותר משתי טונות. מאוחר יותר אנשי לנד רובר הבהירו ששלדת האלומיניום בדיסקברי החדש נלקחה מדגמי ריינג' רובר וריינג' רובר ספורט ועזרה להפחית כ–480 ק"ג מהמשקל, שזה חתיכת צמצום.

המתלים כאן כל כך טובים, מרוסנים ועושים את העבודה, שהתחת לא נשבר בגלל תנאי השטח. אני זוכר שפעם נסעתי בג'יפ ישן ויצאתי ממנו היישר לידיו של כירופרקט בכיר, שהחזיר לי את החוליות אחת אחת למקום. עוד מקדם טראומה מהעבר. הפעם, בכורסאות של דיסקברי, זה באמת היה כמו לשבת בחדר הקרנה ולראות סרט טבע במסך ענק. החיה התפלשה באבק של הבקעה הלוהטת, נאבקה בסלעים, ואילו בפנים מיזוג חרישי, אווירה רגועה של קלאב מד. זהו רכב יוקרה אמיתי, מלך בתחומו. בפנים שולט העור, יש נגיעות מפונפנות של עץ, כיאה לרכב שמקורו במרחבים הירוקים של האי הבריטי.

אז נכון שבקעת הירדן הצחיחה של סוף האביב היא לא סקוטלנד הירוקה, אבל בלנד רובר הסבירו שדיסקברי יכול לצלוח גם נחלים שמגיעים עד לעומק של 90 ס"מ. אחרי שראיתי מה הוא מסוגל, אני בהחלט מאמין. הרי נהגנו בשטח בגרסה הכביכול יותר חלשה של דיסקברי, מבחינת כוח כמובן. מנוע אינג'ניום דיזל 2,000 סמ"ק, 240 כוחות סוס, שמונה הילוכים, הנעה כפולה. לעומת הגרסה הבכירה, שנסעה לפנינו והיא כבר 3,000 סמ"ק ו–258 כוחות סוס.
להגיד לכם שהיו חסרים לי כמה סוסים במאמצים המלחמתיים לכיבוש הסרטבה? בכלל לא. בכביש המהיר, כשמבקשים לבדוק את התאוצה, אין הבדלים גדולים בין שתי הגרסאות. היותר צנועה מגיעה מ–0 ל–100 קמ"ש תוך 8.3 שניות, ואילו הגדולה תוך 8.1 שניות.

תתקשו למצוא רכבי דיסקברי כאלה בשטחים הקשוחים שלנו. הרוכשים הם בדרך כלל אלה שהשטח המוכר להם הוא אזור כיכר המדינה, או הפרדסים ליד סביון, והעליות הכי גדולות שהם מוכנים לעבור הן על המדרכה ליד החנות של הוגו בוס. גם אנשי לנד רובר יודעים שהמתחרים הרציניים בשוק הם לא סוסי עבודה שמתמודדים מדי יום עם סלעי ענק ואבק מחצבות, אלא יותר אצילים כמו הוולוו XC 90, או המרצדס GLS, אבל במיוחד שמו שם על הכוונת את אאודי Q7, רוצים לפתות את הלקוחות שלהם לעבור צד.

בחברה שואפים ש–75% מהרוכשים של הדגם הבכיר יהיו חדשים, לא כאלה שרק משדרגים את הדיסקברי שכבר יש להם בחניה. לכן ההיצע פה הוא באמת מכל טוב. יש מקום לשבעה נוסעים, ובשורה האחרונה מסוגלים לשבת אנשים גדולים באמת, ולא רק ילדים קטנים שמוכנים להידחס בכל מחיר. יש כאן תאי אחסון בכל פינה, ואם אתם לא משתמשים בשורה האחורית - זאת אומרת שייסעו רק חמישה - תוכלו להטעין את הרכב ב–1,137 ליטר. שבעה נוסעים יצמצמו את תא המטען לאחד זעיר במיוחד - 258 ליטר.

כל האווירה שהרכב הזה נותן לכם היא פרימיום, יוקרה, ניחוח טוב. איכות החומרים היא מהטובות באזור, מסך המולטימדיה ברור לחלוטין. בגרסה הצנועה יש מסך בגודל 8 אינץ', בגדולה - 10 אינץ'. יש כמובן גם הבדלים במערכות השמע, אבל שתיהן באיכות מצוינת. הרכב מציג אביזר נלווה, שעוד עשוי להפוך לסמל סטטוס בין עשירי ארצנו: צמיד מגומי שמשחילים ליד ומאפשר לצאת לריצה או להיכנס לים ולהשאיר את המפתח בתוך הרכב. הצמדה של הצמיד לאות D של דיסקברי, בסמל הרכב, תנעל ותשבית אותו גם בפני מי שימצא את המפתח וינסה להניע. הצמדה נוספת תחזיר את החיה לפעולה.

שר ההגנה

דיסקברי מצויד גם בערכת הגנה מגוונת במיוחד. ציון 7 ברמת האבזור הבטיחותי, שכולל רשימה ארוכה של שפצורים: התרעות על רכבים בשטח מת, תנועה בעת יציאה מחניה, רכב שמתקרב במהירות, ערנות הנהג, בקרת סטייה מנתיב, שמירת נתיב, בלימה אוטונומית בחירום.

מבחינת זיהום אוויר, לא חשבנו שרכב כזה יכול להועיל לחור באוזון. ציונו 15, מקום אחרון. מבחינת תצרוכת הדלק, היצרן אומנם מספר שבנסיעה בינעירונית הוא יכול לעבור 17 ק"מ לליטר, במקרה שלנו הוא צרך ליטר על כל 10 ק"מ בנסיעת שטח עמוס עליות. רק כמו שלחש לי מקורב: "נראה לך שמי שקונה רכב כזה מתרגש מעוד עצירה לתדלוק?".

זה אכן רכב־על. אין תחום שהוא לא עונה עליו. נוחות, נהיגה, פינוק, שטח. השאלה בשביל מה קונים אותו: רק בשביל המעמד והשואו או שמתכוונים לנצל אותו לפי התפריט העשיר שהוא מציע.

אותי הדיסקברי גמל מפחד מאבנים גדולות ואבק, אבל לצערי, כמו שאני מריח את השוק, מי שיקנה אותו ייצא לסיבוב דאווין בשבילי החצץ הקרובים לביתו ויחזיר לחניה לא לפני שיעביר שטיפה ומסז'. ככה זה פרימיום. הרבה רושם, קצת פחות אקשן.