אני שונא את צירוף המילים "חולה על". כנראה בגלל השימוש היומיומי. אבל מה לעשות, אני באמת חולה על רכבי ריינג' רובר. אין הגדרה אחרת. רואה אחד על הכביש ומיד נמס. אם הייתי צריך לבחור ארבעה גלגלים יוקרתיים שיעטרו את חניית הבית, אלה כנראה הראשונים שהייתי עומד אצלם בתור. הבעיה היא תג המחיר, שמוריד אותי ברעש גדול לקרקע. גדול עלי וגדול מאוד באופן כללי.
 

נהגתי בריינג' רובר איווק, רמת גימור HSE, שמוסיפה לתענוג ריפודי עור פרימיום, שמשות אחוריות כהות, פתיחה חשמלית לתא המטען. כל הטוב הזה ועוד יעלה לכם 485 אלף שקל. בגרסת הבסיס, היענו יותר עממית, תיפרדו מ–420 אלף שקל בלבד. מודה, זו הפעם הראשונה שנהגתי בריינג' רובר. אומנם לא מזמן יצא לשוק דגם הוולאר החדש, ובקרוב אני מקווה שאסע גם בו, אבל בינתיים לא יכולתי להתאפק. איווק אומנם לא חדש בכבישי ארצנו, אבל תנו קצת מהיופי, שיישאר איזה טעם מתוק בפה. 
 



אי אפשר להישאר אדיש אליו. תסתכלו על הצורה שאיווק מגיש ככרטיס ביקור. לעומתו רוב הרכבים בשכונה, כולל הסנובים והאליטיסטים, נראים קצת אפרוריים ומיושנים. המבנה הנמוך, האווירודינמי, האלגנטיות והנוכחות שהוא משאיר, כמו איזה חתול בית מפונק. במקרה, אחרי שנפרדנו, צעדתי ברחובות תל אביב. לידי חלפו אלפי מכוניות, וכמו רדאר העיניים התבייתו על איווק אחר. ואל תתאמצו, אין יותר מדי על הכביש.
 

אומנם לא נהגתי ברכבי ריינג' רובר, אבל כן בדיסקברי 5 הענק של לנד רובר, האח הגדול במשפחה. אלה שני עולמות שונים, בכלל לא ברור איך הם יצאו מאותה אמא. דיסקברי הוא רכב מפואר מאוד, מסיבי, לוחש לך כל הזמן באוזן: "בוא נרד לשטח, מזמן לא היינו במדבר". מוכן תמיד להתגושש עם סלעים ובורות. איווק, לעומתו, הוא הוויקטוריה בקהאם של הרכבים. לא סתם אשתו של קינג דיוויד פרסמה את הרכב, היא בול הטיפוס. מדובר בג'יפון שצועק "כיכר המדינה". הוא אומנם רכב שנמצא קבוע במצב של הנעה כפולה, אבל שבילי הכפר היחידים שיראה במהלך חייו יהיו כנראה של כפר שמריהו.



התפרעתי איתו ביום שנפגשנו. לא תאמינו איזו סדרת שטח העברתי לו. נסענו ביום גשם חורפי ובאמצע הדרך לחיפה, בהפתעה מוחלטת, חתכתי שמאלה לעתלית. ראיתי על הגריל הקדמי שלו הבעת תדהמה: "מה זה? הבטחת לי טיפול מפנק בספא". איפה, ליד פסי הרכבת, לא רחוק מחוף הים וללא התרעה מוקדמת, הכנסתי אותו לשלולית עמוקה כדי לראות איך הוא שוחה. אפשר היה לשמוע את סדרת הקללות שסינן, נדמה גם שהבטיח: "אל תדאג, זו פעם אחרונה שאנחנו נפגשים, תחזור לפחון שממנו באת".
 

מה לעשות, בחוברת השמנמנה שהגיעה עם הרכב סיפרו שהוא מוכן ומזומן למפגש עם השטח. דיווחו שהוא אפילו נוסה בתנאי מעבדה, בקור של מינוס 40 מעלות ועד אפייה בחום של 50 מעלות. המהנדסים העבירו אותו בסימולטור שמדמה מונסון, בעיה מוכרת אצלנו בעמק יזרעאל. אנשי לנד רובר אומרים שאיווק מסוגל לנסוע לא רק בשבילי כורכר אלא גם בחול, בבוץ ובשלג. יש לו מערכת הטריין רספונס שאמורה לשדך אותו לתנאי דרך קשים, ובקרת ירידה במדרון לירידות ממש תלולות. העיקר שלא יאכזב. אז מה היא שלולית קטנה בכניסה לעתלית? בסך הכל בוחן פתע.
 

היו לי קצת רגשי אשמה אחרי שיצאנו מהטבילה במים העכורים. זה כמו שאקח את ג'וליה רוברטס בדייט לאכול חומוס–פול בסמטאות השוק. לא מתאים לסטייל. אתם יושבים בתוך הרכב וכולו משפריץ יוקרה. הגימורים הפנימיים הם עור בשילוב של אלומיניום מוברש. מסך המולטימדיה הוא לא ענק ממדים וצעקני, כמו שלפעמים אנחנו מקבלים, אלא מלבני, אלגנטי. מגיש נתונים הכרחיים. 
 

המושבים נוחים גם בלי החימום. ומעל הכל שולטת מערכת סאונד של מרידיאן, שמספקת 380 ואט, דרך עשרה רמקולים וסאב–וופר. אם אתם אוהבי מוזיקה, חובבי סערות, בתוספת הרכב הזה לא צריך יותר. זה הבילוי המושלם לחורף. רק צריך לזכור שלנד רובר היא כבר לא יצרנית בריטית עם חותמת מהממלכה כמו פעם. אומנם איווק מיוצר במפעל באנגליה, אבל כמו רכבי יגואר, הוא שייך ממרץ 2008 לקונצרן הענק ההודי טאטא, שהשלים את הרכישה תמורת 2.3 מיליארד דולר.
 

איווק יצא לשווקים ב–2011 במטרה לתת מענה לנהג העירוני שמחפש נוכחות וסטייל. כבר אז תוכנית־העל הטלוויזיונית "טופ גיר" בחרה בו כקרוס–אובר השנה. אחרי הסיבוב שעשינו במורדות הכרמל אפשר היה להבין גם למה. איווק הוא בטח לא רק רעש וצלצולים כמו לא מעט רכבים שמכרו לנו צדודית יפה אבל בלי נשמה. יש לו גם יכולות כביש מרשימות.
 

יודע להרביץ
 

במהלך הנסיעה ישב לידי חבר טוב. שטנו לנו באוטוסטרדה בנעימים. מערכת המתלים עשתה עבודה מרגיעה ורכה, שיככה כאבים ומהמורות. נהגתי לי בכיף במצב טיסה ורק כשהבטתי בלוח השעונים מיהרתי להאט, כשזיעה קרה נטפה ממני. ככה זה כשנהנים, האספלט טס לו. לאיווק, כמה שהוא יפה וצפונבון, יש מנוע בנפח 2,000 סמ"ק, טורבו, ארבעה צילינדרים, בעל הזרקת דלק ישירה. משודכת אליו תיבה אוטומטית בעלת תשעה הילוכים. קלטתם? תשעה. זה קצת הזכיר לי סצינה מהסרט "ספיינל טאפ", שם לגיטריסט הלהקה יש מגבר עם כפתור ווליום שמגיע עד 11. כשהוא נשאל למה 11? הגיטריסט ענה: "כדי שיהיה יותר חזק".
 

את תיבת ההילוכים הזו הציגה חברת ZF כבר ב–2013, בתערוכת הרכב בז'נווה. היום אפשר למצוא אותה גם ברכבים של הונדה, פיאט ויגואר. טוענים שהמערכת הזו עוזרת בחיסכון בדלק ומונעת ככל האפשר זיהום אוויר. לגבי חיסכון בדלק, אני לא יודע. הנתונים הרשמיים של היצרן סיפרו על ליטר על כל 12.8 ק"מ בנסיעה משולבת. ביום שנהגתי, כשחלק לא מבוטל היה במצב נהיגה ספורטיבי, שרחוק מלהיות חסכוני, הנתונים דיברו על ליטר על כל כשבעה ק"מ. נתוני זיהום האוויר היו בהתאם לצריכה, מקום אחרון בטבלה - 15. זה רכב שלא היה עובר את המבחן הירוק. 

 

אבל לא סתם זו מכונית של פוש מהספייס גירלס. זה סגנון "אכול היום כי מחר נמות. סע, לחץ על הגז, אל תביט לאחור". תוך 7.6 שניות תגיעו מעצירה למהירות של 100 קמ"ש, תרגישו היטב את העוצמה של האיווק. זה רכב שיודע להרביץ. קשה למצוא כאן נקודות תורפה מעיקות. אפילו תא המטען בנפח 550 ליטר בהחלט סיפק את בעל הבית. אבל אז הגענו לנושא הבטיחות ומצאנו בתוך כל הרושם את המערכת של מובילאי. לא שאנחנו מזלזלים, חלילה, אבל כבר פגשנו יצרניות שהפגיזו במיטב החידושים וההמצאות בתחום. בנוסף למובילאי יש שבע כריות אוויר, בקרת יציבות ובקרת גלגול בסיבוב, אבל בכזה רכב מפונפן היינו מצפים להרעשה כבדה מהבית, בטח עם תג מחיר שכזה.
 

עדיין, אני מוותר לו. אני מאלה שרואים משהו יפה, עם סטייל, ושוכחים מכל האזהרות והנורות האדומות. כל כך קל לפיתוי שזו שערורייה. רק כשהתכוונתי להניח יד על המשענת נזכרתי במחיר. הרכב הזה לא בליגה שלי, אבל מי יודע, אולי נעשה קאמבק כשאעבור לשחק עם בקהאם.