כל מה שראית בסדרה 'מסודרים' הוא פיקציה", אומר באכזבה א' (33), שעובד בתעשייה: "אני לא מכיר הרבה סטארט־אפים שנשארו ככה יחד, בטח לא שהצליחו". הוא מדבר מניסיון, גם של סביבתו, אבל בעיקר שלו; הוא, שנהה אחר רעיון שאמור היה "לעשות את המכה" ונשאב אל עולם הסטארט־אפ, רק כדי לגלות שהחלום הזוהר אינו אלא הפלגה בלב ים סוער ובלי יבשה באופק.

"אין חיי משפחה, אין חופשים, אין כלום. אתה חי בלחץ כל הזמן, ברמת דפיקות לב, אתה לא ישן בלילה, אין עזרה מאנשים אחרים. אם משהו לא עובד, אתה צריך לתקן אותו, לא משנה מה. הגעתי להתקפי חרדה, הלכתי עם העבודה הביתה. בימים שדברים לא עובדים אתה בא לעבודה בתשע בבוקר ויוצא בתשע למחרת. רק כשדברים מתוקנים ועובדים אתה יכול להיות רגוע, עד למאבק הבא. אבל אתה עוד לא מספיק, וכבר יש לך עוד משימות בקנה. הן אף פעם לא נגמרות. ומאחר שאתה סטארט־אפ, אתה צריך לממש אותן מאפס. בדרך כלל לחברות עובדות (חברות הייטק שכבר לא נחשבות סטארט־אפ - ע"ר) יש אפשרות לקנות מוצרים בתשלום. לסטארט־אפ אין. אתה צריך לפתח הכל לבד".

דרכו אל עולם הסטארט־אפ הייתה די סטנדרטית; תואר במדעי המחשב, עבודה ראשונה, ואז הזדמנות שנקרתה בדרכו ונשמעה לו חד־פעמית. "עבדתי ב'ריטליקס', חברה שעוסקת בקופות רושמות של רשתות סופרמרקטים בארץ ובעולם", הוא מגולל. "המנכ"ל שיצא משם החליט שהוא משנה את הקונספט של (Point of Sale POS - ע"ר), שזו הקופה, בגדול". הרעיון היה שנקודת ביצוע העסקה לא מוכרחה להתרחש רק בקופה, אלא שבעולם הסמארטפון והטאבלט היא יכולה לקרות גם תוך כדי שיטוט בין המדפים. "קח לדוגמה מסעדה. היום מלצר מגיע אליך, לוקח את ההזמנה והולך לרשום בקופה", הוא אומר. "מה יוצא? שיש לך עשרה אנשים בסרוויס אחד וכולם מגיעים יחד לקופה, ואז אנשים נתקעים. הבנו שצריך מישהו שיתחזק את זה. אז המנכ"ל לקח את הרעיון ואמר: 'קופה זה כל דבר שיש לו אינטרנט'. התחלנו לפתח מערכת הפעלה שתהיה בטאבלט. זה אומר שמלצר מגיע עם הטאבלט, לוקח הזמנה, ותוך כדי כך האוכל כבר יוצא לשולחן. פתאום לקוחות לא מחכים".



שלום-בנדור. "האכזבות הן גדולות". צילום: יוסי גמזו לטובה

הוא שמע והתלהב. המילה סטארט־אפ – "חברת הזנק" בעברית – הילכה עליו קסם. מהר מאוד הוא גם למד מה באמת עומד מאחוריה. "ההבדל בין חברה גדולה לסטארט־אפ הוא שלחברה עובדת יש הרבה כסף. בתור מתכנת אתה יכול לבוא, לשתות קפה בבוקר, לכתוב 2־3 שורות של קוד, ואם לא הספקת - אתה יכול להשלים את זה מחר. סטארט־אפ זה מצב אחר. המנהלים שכרו שמונה אנשים, כל אחד בתחומו, ואני הייתי אמור לפתח את השרת ואת התפריט. המנכ"ל אמר לי: 'בוא, תעשה את זה, יהיה כיף, יהיה מדהים'. אף פעם לא עבדתי בסטארט־אפ, וכאחד מאלה שהגיעו מההתחלה - ממש חוויתי את הסטארט־אפ ממש מהרגע הראשון, מהלחצים ועד רמת המוצר, כשאנשים כבר נהנו מזה. בחברה גדולה יש לך שקט. אם יש פיטורים, רוב הסיכויים שזה יחלוף על ידך. בסטארט־אפ זה לא המצב. רחוק מזה".


כגודל הציפיות

לא רק ש-א' אינו לבד, הוא למעשה הרוב המכריע. בשנת 2013 מצא סקר של אוניברסיטת הרווארד ושל איגוד יזמי ההון בארצות הברית שכ־75% מכלל חברות ההזנק שם נכשלות ונסגרות. ואלו רק החברות שהצליחו לגייס יותר ממיליון דולר למטרתן - מה שהוא מכנה, "סטארט־אפ אמיתי". לדבריו, "יש הרבה שקוראים לעצמם סטארט־אפ, אבל לא הצליחו לגייס מספיק, או הפוך, כבר מחזיקים 200 עובדים".

לנוכח הנתונים הללו לא מפתיע כי בשנים האחרונות נפתחו עוד ועוד קבוצות תמיכה וסיוע בארצות הברית שנועדו לאפשר ליזמים להתמודד עם כישלון צורב. "אנשים שנכנסים לתחום רואים רק את המסלול הזוהר, המצליח לכאורה", מסביר הפסיכולוג הארגוני ירי פישמן, שאף מנהל את היחידה הנוירופסיכולוגית לטיפול ושיקום בירושלים ובתל אביב. "הם אומרים: 'אין בעיה, אני מוכן להשקיע את כל־כולי כדי להגיע ליעד הנכסף - האקזיט, הכותרת, ההתעשרות המהירה".

ורובם הגדול לא מצליח.
"בוודאי שלא. מה שעוזר להתגבר על הסטטיסטיקה העובדתית זה ההנחה: 'לי זה לא יקרה, אני מוכשר במיוחד'. כלומר אנשים יוצאים מהנחה שהסיכוי קטן, אבל אין שום קשר בין הדיבור הזה לבין ההפנמה שלו. ואז נפתח גורם מצוקה נוסף, קשה מאוד, והוא הפער בין הציפיות למציאות".

הקרן שהקים היזם קרסון ספנסר מגדירה את עצמה כמיועדת לעובדים במצוקה, אולם בראיון שהעניק לפני שנה ד"ר סאלי ספנסר־תומס, מייסד הקרן, לכתב העת Entrepreneur, הוא הסביר כי מטרתו הייתה למנוע מאחרים את מה שהוא עצמו חווה: דיכאון קליני בגיל 24 לאחר שחברת הזנק שהקים בזמן לימודיו ב־MIT כשלה. "עבדתי 100 שעות בשבוע", סיפר בראיון ההוא, והטיפ הראשון שביקש להעביר לסטארטאפיסט המתחיל היה: "אל תתבייש אם אתה מוצא עצמך מדוכא". הטיפ השני נגע לכישלון עצמו. "תלמד כיצד להיכשל על ידי דיבור עם אחרים שחוו זאת על בשרם", אמר.

"התלונות הראשונות שאני מקבל הן בדרך כלל על עייפות", אומר פישמן. "עייפות שמגיעה בעיקר אחרי סוף השבוע, כי העבודה זולגת הביתה. לא מעט מהסטארט־אפים עובדים עם כל מיני ארגונים בעולם שבהם השעון שונה מאשר כאן. מתחילים להיכנס לדפיציט של שעות שינה. זה בא על חשבון הזוגיות והילדים, ואז מתחילים לחצים בתוך המשפחה. לא תמיד האדם הוא שמרים את הדגל: תעזרו לי. מבחינה טיפולית, אותו אדם צריך לווסת נכון את הזמן והאנרגיה, להבין שזה לא פרויקט שאוטוטו מסתיים. החוויה שלאט־לאט משתלטת, שלפיה זה לעולם לא ייגמר, היא מרפת ידיים".

זה לא נשמע מאוד שונה ממה שעובר על מתמחה בכירורגיה, לצורך העניין.
"מבחינת התהליך הנפשי לא. מה ששונה כאן הוא ההילה, האשליה. מי שמתחיל התמחות בכירורגיה יודע כמה שנים מחכות לו. מי שנכנס לסטארט־אפ חש לא פעם שהרעיון מדהים, ועם חשיבה נכונה והשקעת מאמץ הוא יגיע לשיא הקריירה. הציפיות הן לתהליך מהיר ומאוד מתגמל, וזה לא תמיד ככה".

תככים בין המנכ"לים

מחקר מקיף שהתפרסם ב־2015 מצא שבסצינת הסטארט־אפ בישראל המצב עגום הרבה יותר מזה שבארצות הברית. 2.5% בלבד מכלל חברות ההזנק מחזיקות פה מעמד, חלקן בעור שיניהן. 97.5% הנותרות פשוט נמחקות ונשכחות. "על כל אותן אלפי חברות שנסגרות בכל שנה לא כל כך כותבים בדרך כלל, למעט בודדות שהשם שלהן חשוף או שבהן המשקיעים ידועים, ואז זה מגיע לכותרת כשחברה זאת וזאת נסגרה ופיטרה את עובדיה וכן הלאה", אומר גדעון שלום־בנדור, מנכ"ל ומייסד חברת "אס־קיוב" לייעוץ כלכלי, שבעברו הקים כמה חברות הזנק, וכיום יושב בצד הנגדי של פגישות המשקיעים.

שלום־בנדור עצמו עשה שני אקזיטים בעבר, עד שהבין את המחיר שכל זה גובה ממנו ופרש. "התסכולים מגיעים מכל מיני כיוונים", ההוא אומר. "זה מתחיל מנושא המימון וזה ממשיך בשותפים, גם אלה שבאו איתי וגם כאלה שמשקיעים. לכל אחד הרצונות וההשקפות שלו, וכל אחד הוא אחר, והיית רוצה שכולם יהיו איתך באותו קו, אבל זה לא ככה בחיים. זה ממשיך בעובדי מפתח שעזבו אותך ברגעים קריטיים, אנשים שחשבת שהם איתך בלב ובנפש, ואתה מגלה שלכל אחד יש האג'נדה הפרטית שלו. זה ממשיך בכל מיני שיתופי פעולה עם שותפים אסטרטגיים, שהאג'נדה שלהם יכולה להתחלף. האכזבות הן גדולות".

"יש תככים בין המנכ"לים הרבה פעמים, דורכים אחד על השני, יש תרגילים מלוכלכים. זה מגיע למצב שאנשים שהם חברים מאבדים את הקשרים שהיו להם לפני כן ולא מדברים פתאום".

כיום הוא עובד כמתכנת בחברת הימורים. על סטארט־אפ נוסף, מבטיח ככל שיישמע, הוא אינו מוכן לשמוע. "אני בחיים לא אחזור לשם, ויש לי עוד שלושה חברים כאלה", מכריז. "כשהתחלתי לחפש עבודה מחדש, אמרתי לחברות ההשמה: כל דבר שהשם שלו מזכיר סטארט־אפ, לא לפנות אלי בכלל. אני לא מכיר כאלה שהיו בשני סטארט־אפים. כל דבר אתה צריך לעשות בעצמך, כל דבר, כולל ריבים בין המנהלים. כל דבר שקורה אתה מרגיש על הבשר שלך".

בכנס סטארט־אפ בינלאומי, שנערך במאי האחרון בסינגפור, השיקו נציגי 500 חברות הזנק את מה שכינו "המאיץ לניהול חיים אישי", על רקע התאבדותם של שני מנכ"לים של חברות כאלה שלא עמדו בלחץ. "שאל כל אדם שעובד בסטארט־אפ: 'איך הולך לך?', והוא יגיד: 'הצלחה מסחררת! החברה צומחת ב־800% מדי חודש!'", אמר חיילי נג, השותף המייסד של פורום חברות ההזנק בדרום־מזרח אסיה, לציבור שבא לכנס. "אבל תצלול קצת למספרים ותגלה שהמוצר פגום, הלקוחות בורחים, השותפים שלך שונאים אותך, הצוות ששכרת שונא אותך ואתה כבר לא יודע אם אתה מעוניין להיות יזם או לא".

מצד שני, אומרים כולם, ישנו תמיד הסיכוי הקטן שבכל זאת הפעם דברים ילכו, ואז כל המאמץ יהיה שווה את זה. גם את זה שלום־בנדור לא שוכח. "אל תוותר על חלום משום שמישהו אומר לך לרדת מזה", הוא מפציר. "אני עשיתי את הטעות הזאת. בשנת 1995 היה לנו רעיון של לעשות דואר אלקטרוני על הרשת עצמה. כל מי שדיברנו איתו אמר: 'אי אפשר לעשות כסף מאימייל, אף אחד לא עשה'. אנחנו הקשבנו ולא עשינו את זה. היום יש את ג'ימייל".