"הלונה פארק הזה דווקא כן עובד", אומרת פאטמה בדיר (26), כשהיא מביטה אל עבר מתחם שעשועים קטן ודהוי שעומד מלכת, מעבר לחלון הראווה של חנות המשקפיים שבה היא עובדת. "תבוא בערב, המקום נראה אחרת". "המקום" הוא מתחם הקניות שבו נמצאים המתקנים הללו, מתחם ירקונים הוא מכונה, בשל סמיכותו לצומת ירקונים שבפאתי העיר פתח תקווה.



אולי זה החום הכבד, אבל בשעת צהריים לוהטת של תחילת אוגוסט, משהו במקום הזה מתעתע. מתקני פארק השעשועים שהונחו בקצה המתחם נראים מקרוב מתקלפים ומחלידים, אך בשעות אחר הצהריים הם קמים לחיים ומתמלאים משפחות וילדים, כולל אורות עליזים ומוזיקה.



איזבל פישרמן. "מאוד מעורפל פה העסק". צילום: אבשלום ששוני
איזבל פישרמן. "מאוד מעורפל פה העסק". צילום: אבשלום ששוני



מולם ממוקם מגרש החניה, שגם בשעת צהריים מנומנמת של אמצע הקיץ נראה מלא כמעט עד אפס מקום, אלא שמבט סביב מגלה כי קונים כמעט לא מסתובבים פה, גם לא בתוך החנויות הגדולות המקיפות את המתחם. "כל המכוניות שאתה רואה פה מסביב זה לא בשביל לקנות", אומר מיכאל דיסקין (32), "אלה אנשים שחונים פה בשביל הרכבת".



זה כמה שנים שדיסקין מנהל את חנות הנעליים הסמוכה לחנות המשקפיים "אופטיקה הלפרין" שבה מועסקת בדיר, ומכיר היטב את תחנת הרכבת המקומית. זו נמצאת מעבר למתחם הקניות ומשרתת את תושבי כל הסביבה – מפתח תקווה של דיסקין, דרך כפר קאסם של בדיר ועד אריאל של איזבל פישרמן (70), שעובדת עם בדיר בחנות כשש שנים וככל הנראה שלא לעוד זמן רב.



"בכל יום אומרים: 'בעוד יומיים תקבלו תשובה'", אומרת פישרמן. "תמיד זה היה סתם, ועכשיו זה מרגיש אמיתי כי יש פסק דין. עורך הדין אמר שאפשר אולי לדחות את פסק הדין, אבל אני לא חושבת שהוא יודע באמת. מאוד מעורפל פה העסק. לא אומרים לנו אם יש תאריך סגירה או לא".



מתחם השעשועים. "תבוא בערב, המקום נראה אחרת". צילום: אבשלום ששוני
מתחם השעשועים. "תבוא בערב, המקום נראה אחרת". צילום: אבשלום ששוני



פישרמן מתייחסת לפסק הדין של בית משפט השלום בכפר סבא מחודש מאי האחרון, שהורה כי המקום ייסגר לטובת הקמת פארק. הסיבה היא ייעוד שגוי של הקרקע, שכוונה להיות חקלאית ולא מסחרית. שגיאה מכוונת או לא, מבחינת העובדים במקום זה לא משנה, הם מביטים על תלוש המשכורת הבא. "כולם פה לכודים, לא יודעים מה יקרה", מסביר דיסקין. "האנשים היותר ותיקים אומרים שבטח לא יסגרו. יש פה חנויות שמתכוננות לכל תרחיש".



כמעט ריק לגמרי


"החטא הקדמון" של מתחם ירקונים אירע באמצע שנות ה־90: כדי להקים את מתחם הקניות, היה צריך להסב את ייעוד הקרקע שעליו ישב. היזמים הגישו בקשה להיתר חורג שעבר בשתי ועדות תכנון והחלו לבנות את המתחם. אלא שבשנת 1999 מצאו הועדה של המועצה הארצית לתכנון והוועדה המחוזית כי ההיתר בעייתי וכי על המקום לשוב לייעודו המקורי: להפוך לפארק גדול לרווחת תושבי ערי האזור.



טופוגרפית, קל לראות מדוע: מדובר בכמה קילומטרים מרובעים של שדות פתוחים, המשתרעים בכל האזור שבין הכביש המחבר את הוד השרון עם פתח תקווה ועד לבית העלמין ירקון ממערב. מלבד כמה מבנים, המקום כמעט ריק לגמרי, שלא לדבר על המיקום. "הגישה לפה אידיאלית, מאוד נוחה לכולם", אומר דיסקין ומסביר את הסיבה לכך שהמקום היווה ב־20 השנים האחרונות יעד פופולרי כל כך לתושבי הסביבה.



"גם לקניות, אבל בעיקר למי שעובדים בתל אביב ולא רוצים לבזבז זמן על פקקים וחניה". את המכונית משאירים במתחם ירקונים בבוקר ובשעות הערב אוספים אותן בחזרה. הסידור הזה עבד יופי גם לעסקים במקום, המעסיקים יחדיו יותר מ־500 מאות עובדים, רובם מעל גיל 50.



אלא שבחודשים האחרונים התנועה במקום פחתה למינימום, כך מספרים העובדים. "מרגישים את המצב, בטח. גם לפי המכירות", אומרת לודמילה קלפר, מנהלת מחלקת נשים בחנות האופנה H&O שעומדת במקום. "שלחו כביכול החלטה סופית, הרבה אנשים חושבים שהמתחם כבר לא קיים. אנשים כבר לא באים לפה כי חושבים שהמקום כבר סגור".



הסיבה, לדבריה, היא פסק הדין לסגירת המקום שניתן לגבי 1 בספטמבר השנה. "אנשים קראו את הכותרות ובטוחים שאנחנו כבר סגורים", אומר עובד בחנות החשמל הסמוכה שנכנס לקיוסק צדדי כדי לקנות לעצמו בקבוק משקה קר. לדבריו, הפיטורים שעומדים להתרגש עליו אינם מטרידים אותו. "כל אחד והמזל שלו", הוא ממשיך. "כבר עשר שנים אנחנו שומעים את זה, אבל זה כל הזמן – לא עכשיו, לא הפעם. לא היה משהו ממשי. מקסימום יעבירו אותנו, יש הרבה סניפים. כפר סבא, הוד השרון, פרדס חנה. נלך לאן שצריך. אנחנו לא מדברים על זה בינינו כמעט".



המוכר בקיוסק שומע זאת וקוטע את דבריו: "לא מדברים?", הוא מזדעק. "כל יום יש לכם דיבור פה בחוץ", ומצביע על רחבה קטנה שמפרידה בין החנויות ובה מסתודדים שלושה מעובדי חנות החשמל.



מתחם ירקונים. "אנשים חונים פה בגלל הרכבת". צילום: אבשלום ששוני
מתחם ירקונים. "אנשים חונים פה בגלל הרכבת". צילום: אבשלום ששוני



"זה דבר לא הגיוני שנתנו היתרי עבודה אחרי שהמקום כבר עובד", ממשיך המוכר, אבי בסטיקר שמו, בן 38 מפתח תקווה. כבר שלוש שנים שהוא עובד בקיוסק הפינתי שכל עובדי המתחם נכנסים אליו בשלב זה או אחר של היום, ובקרוב עשוי גם הוא למצוא את עצמו מושלך אל הרחוב. "יש לי ארבעה ילדים, אני עם פריצת דיסק", הוא אומר. "מי ייקח אותי במצב הזה? יש פה אבסורד גדול. מישהו בעירייה התנהל בצורה לא חוקית, ובסוף האנשים הקטנים משלמים את המחיר".



תלויים בין שמיים לארץ


בספר דברי הימים של ההתנהלות הקלוקלת במתחם ירקונים, חודש יולי 2012 היה קריטי במיוחד. היזמים הורשעו על פי הודאתם בבית משפט השלום בכפר סבא בשורה של עבירות הנוגעות להסבה החריגה של המתחם משטח חקלאי למסחרי, ובהן עבירות בנייה, שימוש ללא היתר והפרת צו מינהלי. עמם הודו גם שני פקידים בעיריית פתח תקווה במעורבות בנעשה, זאת על פי הסדר הטיעון בתיק. אחד מהם היה ראש העיר לשעבר, גיורא לב, שכתב האישום נגדו תיאר בין היתר ביצוע עבירה לפי סעיף 48 לחוק התכנון והבנייה. כמה חודשים לאחר מכן החליט בית המשפט שלא להרשיע את לב והפקידה הנוספת, זאת על אף שכתב כי העבירות המיוחסות להם אכן בוצעו והטיל על כל אחד מהם להשלים 120 שעות לתועלת הציבור.



מאות העובדים, מצדם, נמצאים מאז ועד היום בין שמיים לארץ, לא יודעים מה ייעשה בהם ומתי. "היו המון דיבורים לאורך השנים, כל פעם אמרו שסוגרים אבל אז לא קורה כלום", אומר רמי אסא (46), העובד כשומר בכניסה לחנות H&O. "אבל אף אחד לרגע לא חשב שזה באמת יקרה. זו אבידה גדולה לפי דעתי. זו פרנסה של אנשים, והם פשוט ייזרקו לפח. לי פחות יש בעיה, אני דינמי, אבל תשמע, גם בתקופה הזאת שאנחנו עובדים פה נהיינו כולנו כמו משפחה. מבחינתי לאבד את האנשים פה זה ממש כמו למות. זו עננה שרבצה עלינו קרוב לשש או שבע שנים, כמו סכין ששמו לנו על הצוואר".



ובדיוק בזמן שבו אסא אמר לנו את הדברים, בירושלים התקיים בוועדת הפנים של הכנסת דיון סוער בעניין המפוטרים העתידיים הרבים ממתחם ירקונים. "איך המדינה נתנה למתחם הזה לקום?", התרעם יו"ר הוועדה, ח"כ דודי אמסלם (הליכוד) על נציגי משרד המשפטים שהוזמנו לדיון. "אובדן מקום עבודה של 500 איש במתחם ירקונים זה לא משהו שהמדינה יכולה לומר עליו: 'מפני שהמתחם נבנה באופן לא חוקי, ייקוב הדין את ההר'. למדינה יש הרבה כלים. את בעלי המתחם צריך לשים בבית סוהר. העבריין צריך להיענש, אבל לא מייצרים עוול נוסף".



רמי אסא. "זו פרנסה של אנשים והם פשוט ייזרקו לפח". צילום: אבשלום ששוני
רמי אסא. "זו פרנסה של אנשים והם פשוט ייזרקו לפח". צילום: אבשלום ששוני



גם נציגי הסתדרות העובדים הלאומית הגיעו לדיון, וביקשו להעמיד מנגנון פיצוי כלשהו לעובדים. לפי שעה קיבל משרד המשפטים שלושה חודשים כדי לגבש המלצות לכך ולדווח בחזרה לוועדה על ההתקדמות. העובדים ששהו במתחם לא תולים בכך תקוות גדולות. ביום ראשון הם ערכו הפגנה בכניסה למקום והם מתכוונים להמשיך במאבקם לעבודה הוגנת.



"כל העובדים במתחם הזה היו בשוק כששמעו שיש סיכוי שבעוד שלושה חודשים אנחנו נשארים בלי עבודה", אומרת אירנה פלסקין, סגנית מנהל סניף H&O. "שאלנו את ההנהלה מה עושים, בא המנכ"ל לפה ואמר שהוא בא להודיע לנו רשמית על הסגירה וינסה שלכל אחד יסדרו מקום עבודה ברשת. הבעיה היא שאין פה מקום קרוב מספיק ואנחנו כבר כמו משפחה, אף אחד לא מעוניין שאחד ילך לפה, השני לשם. מנסים להילחם שיתנו דחייה, לפחות שנה־שנתיים כדי שנוכל להתארגן מראש".



חלק מבעלי הרשתות שפועלות במקום כבר הצהירו שיעתיקו את הסניפים אל מתחם חדש שנבנה מזרחית לשם, בפאתי כפר קאסם הסמוכה לראש העין. אלא שלרבים מן העובדים, בעיקר המבוגרים שבהם, המשמעות היא אובדן הכנסה. "אמרו לנו שאפשר לעבור לסניפים אחרים, אבל הסניפים האחרים קטנים יותר ולא בטוח שניכנס לאותו תפקיד שיש לנו פה, וגם זה רחוק מדי", אומרת לודמילה קלפר שעובדת במתחם. "חוץ מזה, אנחנו עובדות יחד הרבה זמן ועובדות טוב יחד, אז רוצות להישאר ככה. אני אישית לא אוכל לעבור לסניף אחר".



סבטלנה שטרן שעובדת איתה מהנהנת למשמע הדברים. "אין לנו ועד לצערנו", היא אומרת. "אנחנו כן רוצות להישאר, אבל השאלה כמה זמן זה ייקח. כרגע הכל באוויר, איפה אנחנו בדיוק נמצאים? לא רוצים להגיע לכאן יום אחד ולראות שהכל סגור וביי, להתראות".



אבל אם ידעתן על כך שנים מראש, מדוע לחכות לרגע האחרון?
"תשמע, אני פה כמעט עשר שנים, למה לי לקום וללכת?", אומרת עובדת שלישית שמצטרפת לשיחה. "אם כבר, שייתנו לי מכתב פיטורים. ללכת מיוזמתי זה לוותר על הזכויות שמגיעות לי כמי שעבדה פה הרבה שנים. אנשים לא עוזבים כי חושבים שאולי המקום ייסגר ואולי יישאר. זה לא עובד ככה".



לפי שעה, ה'אולי' הזה ממשיך לרחף בין החנויות במתחם. יש תקווה קלושה שאולי בכל זאת הכותרות וההד הציבורי יחלפו כלא היו. "לי עדיין יש תקווה שלא יסגרו", אומרת פאטמה בדיר, "כי בדרך כלל צריך להודיע לפחות חודש לפני ועוד לא הודיעו לנו באמת, אז יש איזו הרגשה פנימית שלא ייתכן שבתוך יום אחד יגידו לכולם שלום ולא להתראות. אולי זה סתם, לא יודעת".