מלחמת ששת הימים הגיעה בעיצומו של מיתון כבד בישראל. המיתון הגדול ביותר בתולדות המשק ליתר דיוק, שנוצר במכוון על ידי הממשלה. לאחר כעשור של צמיחה מהירה, שהסתייעה בכספי הפיצויים (שילומים) מגרמניה, זינקה האינפלציה לשיעור של כ־10% והגירעון במאזן התשלומים גדל בקצב מדאיג שאיים על יתרות המט"ח שבקופת המדינה. "הגענו למצב מסוכן", הכריז נגיד בנק ישראל דוד הורוביץ.

מנגד נדרשה המדינה להגדיל את תקציב הביטחון: לאחר מבצע סיני הוגבר קצב ההתחמשות והתיאום הצבאי בין מדינות ערב, ובעקבות ההסכם שנחתם בסוף 1956 נבנתה בדימונה הקריה למחקר גרעיני בעלות גבוהה. הממשלה, בראשות לוי אשכול, החליטה לקצץ בתקציבי הפיתוח ולהאט את המשק. הציבור שינן במהרה מילה חדשה: מיתון.

האשראי התכווץ. היקף ההשקעות בבנייה ירד בשיעור תלול של 26%. הריבית הועלתה. במאמץ לספוג כסף מהציבור הנפיק בנק ישראל מלוות בריבית של 8.5% בשנה. חלק מהעסקים נהנו מריבית ממשלתית מסובסדת בשיעורים נמוכים, אבל הריבית בשוק החופשי האמירה ל־12% לשנה. בוטלו סובסידיות למזון, הלירה פוחתה והמסים הועלו. התוכנית הכלכלית כללה גם הגדלת תמריצים ליצוא, אולם אלה השפיעו על המשק רק לאחר המלחמה, ותרמו, בשילוב עם פיחות בשער הלירה, לפריחה הכלכלית הגדולה שהחלה ב־1968. המשק הצטנן: התוצר ירד (צמיחה שלילית), הצריכה ורמת החיים ירדו.



האיש המזוהה ביותר עם המיתון היה שר האוצר פנחס ספיר, שנכנס לתפקידו ב־63'. עד אז, קטר הצמיחה של המשק היה ענף הבנייה והתשתיות. פרויקטים ענקיים שיצאו לפועל בתחילת שנות ה־60, כמו המוביל הארצי, נמל אשדוד וההקמה המזורזת של ערי הפיתוח לקליטת העלייה ההמונית, הסתיימו ופינו כוח עבודה גדול.

פועלי הבניין היו הראשונים להיפגע, אך הירידה בצריכה הביאה במהרה לפיטורים המוניים גם במפעלי התעשייה שהיו תלויים במידה רבה בשוק המקומי. בין הנפגעים העיקריים היו עשרות אלפי עובדים בלתי מיומנים שמילאו את ערי הפיתוח בעקבות גלי העלייה ממדינות ערב, ועדיין לא הספיקו ליהנות מהשגשוג שהחל בתום תקופת הצנע. הנתון הרשמי מצביע על שיעור אבטלה ארצי של 12.5%, אולם בערי הפיתוח בדרום הגיעו השיעורים ל־50% ויותר.

המדינה לא הורגלה עדיין בטיפול באבטלה המונית ודמי אבטלה טרם הונהגו. התחליף היה "עבודות יזומות" - ימי עבודה שיזמה הממשלה, שהוקצו במשורה ותמורת שכר זעום של חמש לירות ליום למי שנרשמו בלשכת העבודה. בבאר שבע הקים ויקטור אלוש תנועה שדרשה להנהיג ביטוח אבטלה: השכירים יפרישו משכרם 3% ובתמורה יקבלו שכר גם בתקופת האבטלה, הציע. "מחוסר עבודה כרוני, חסר משלח יד מוגדר, הידוע כבעל כושר ניידות מופלא בין סניפי מפלגות בערבי בחירות", תיאר כתב "מעריב" בדרום את אלוש, אבל קולו נשמע גם בתל אביב. במפלגת השלטון דחו את ההצעה על הסף. ההסתדרות הודיעה שהיא מתנגדת מכיוון שאת עול דמי הביטוח יש להטיל על כלל העצמאים והעסקים במשק, ולא רק על השכירים. מרבית חברי ההסתדרות היו מאוגדים בארגוני עובדים חזקים וסכנת האבטלה ריחפה בעיקר על עובדים חלשים ובלתי מאוגדים, עולים ותושבי עיירות הפיתוח.

זו הייתה התקופה שבה נטבעה ססמת ההפגנות "לחם עבודה", וברחוב התל אביבי החלו להישמע בדיחות שחורות על "מסיבת סיום למדינה" ו"האחרון שיוצא משדה התעופה לוד מתבקש לכבות את האור". המונים יצאו לחסום צמתים במחאה נגד שיעור האבטלה. עובדי הסקטור הציבורי, שרבים מהם זכו לתוספות שכר נדיבות ערב המיתון, לא נפגעו אף שהוכרזה הקפאת משרות בכל משרדי הממשלה.

זרם העלייה, שהיה אחד ממדרבני הצמיחה בשנותיה הראשונות של המדינה, פסק כמעט לחלוטין וניכרו סימנים ראשונים למאזן הגירה שלילי: צעירים, ובהם גם עולים בעלי השכלה ומקצוע שהגיעו לישראל והתאכזבו, חזרו לארצות מוצאם, או למדינות אחרות שנהנו מהצמיחה המהירה שאפיינה את מרבית מדינות המערב באותה עת. "עריקים" כינה אותם שר החינוך זלמן ארן, בגרסה מוקדמת ל"נפולת של נמושות", שטבע יצחק רבין 22 שנה מאוחר יותר.


דיור בר השגה


בזיכרון הלאומי נתפסת מלחמת ששת הימים כנקודת המפנה שבעקבותיה עבר המשק ממיתון כבד לצמיחה חסרת תקדים, אבל האמת היא שבעקבות המדיניות הזהירה שהובילו אשכול וספיר החל המשק להראות סימני יציאה מהמיתון כבר בתחילת 1967, עד שהוכרז הגיוס הכללי לקראת המלחמה.

המלחמה לא פרצה מסיבות כלכליות, אבל המשק הישראלי על חולשותיו היה חלק בלתי נפרד מהשיקולים של שני הצדדים. המתיחות בגבול הצפון החלה ב־1966, כשהסורים ניסו לנתק את ישראל ממקורות המים שלה באמצעות בניית תעלת הע'ור. צה"ל הכשיל את מבצע ההטיה, והכישלון המריץ את הסורים לחתום בנובמבר 1966 על הברית הצבאית עם מצרים, שהופעלה במלחמה. ערב המלחמה חסמו המצרים את מיצרי טיראן בכניסה למפרץ אילת, שהיה נתיב האספקה העיקרי לנפט שזרם לישראל, בעיקר מאיראן. החסימה הציבה את ישראל בפני הברירה להילחם או לחדול.

הגיוס המלא שהוכרז במאי הכניס את הכלכלה הישראלית למצב חדש. המובטלים נעלמו מהרחובות לנוכח תחושת החירום הלאומית והגיוס ההמוני, אבל המשק שותק כמעט לחלוטין ולכל המעורבים היה ברור שהמדינה לא תעמוד לאורך זמן בכוננות מלאה וגיוס מלא.

לאחר המלחמה שינה המשק את פניו. מצוקת מטבע החוץ התחלפה בזרם תרומות אדיר מיהדות העולם, שנסחפה באופוריה של הניצחון הצבאי הגדול וההשתלטות על האתרים הקדושים. בשנת 68' גדל התקציב בכ־20%, מ־5.3 מיליארד לירות לפני המלחמה ל־6.44 מיליארד. בשנה שלאחר המלחמה זינקו ההשקעות במשק ב־44%, הצריכה עלתה בשיעור של כ־10% ועמה רמת החיים של תושבי ישראל. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, לאחר המלחמה צמח המשק בקצב של 12% בשנה, ובסך הכל גדל בקרוב ל־50% בתוך ארבע שנים. מבחינה זו היו אלה השנים הטובות ביותר בתולדות המדינה, שבהן היה קצב הצמיחה גבוה אף מעלייתו בעידן ההייטק. הצמיחה נבלמה רק בעקבות מלחמת יום הכיפורים ומשבר האנרגיה העולמי.

בסוף 1967 הונחה בטקס מרשים אבן הפינה לתחנה המרכזית החדשה, שעתידה הייתה, על פי התחזיות, להיות הגדולה מסוגה במזרח התיכון ולשרת תנועה של 400 אלף נוסעים ביום. מנהליה של חברה בריטית הגיעו לישראל כדי לדון עם אשכול בתוכנית לבניית רכבת תחתית בתל אביב.

אחד מסמלי העידן החדש היה חנוכת מפעל קוקה קולה בשנת 1968 - האייקון של תרבות הצריכה הבינלאומית, שישראל הייתה מנותקת ממנה במידה רבה עד למלחמה. הריסון התקציבי הוחלף בגידול מהיר בהוצאה, שעלתה בעשרות אחוזים. ההוצאה הביטחונית גדלה לצורך הצטיידות מחודשת והקמת מערכי השליטה בשטחים. ההוצאות הביטחוניות העיקריות הוקדשו להעברת בסיסי צה"ל לגדה המערבית ולסיני ולהקמת מערכי ביצורים בסיני, בבקעה ובגולן.

השליטה בתושבי השטחים לא הצריכה הגדלה משמעותית בהוצאות הביטחון, בזכות השקט היחסי בשטחים עד לפרוץ האינתיפאדה הראשונה בסוף 1987. בתחילת שנות ה־70 החלה גם בנייה מסיבית בשכונות החדשות של ירושלים במאמץ לבצר את האחיזה בעיר ולמחוק את גבולותיה הישנים. על הר הצופים נבנה קמפוס ענק בעלות של מאות מיליוני דולרים, מרביתו במימון תורמים מחו"ל. גלי העלייה התחדשו. ב־1968 הושג הסכם להעלאת הגעת אלפי עולים מברה"מ, ובאותה שנה הוקם משרד ממשלתי חדש: משרד הקליטה. ישראל החדשה משכה גם עולים ממדינות מבוססות במערב ומדרום אפריקה.

העולים ורמת החיים הגואה עוררו גם את ענף הבנייה. המדינה סבסדה רכישת דירות באמצעות חלוקת משכנתאות נדיבות בלתי צמודות למדד: כאשר חזרה האינפלציה להרים ראש, בתחילת שנות ה־70, נשחק ערך ההלוואה ושווי הסכומים שהוחזרו היה לעתים מגוחך לעומת ערך ההלוואה והדירה.

בניית שכונה חדשה בגבעה הצרפתית. צילום: לע"מ


צליינים וזהב שחור


ענף נוסף שנהנה מצמיחה אדירה בעקבות המלחמה היה התיירות. בשנה שלאחר המלחמה עלתה ישראל על מפת התיירות העולמית, מספר המבקרים בה זינק ב־50% והכנסות הענף עלו ב־28%. טיסות שכר הנחיתו צליינים שרכשו חבילות שכללו כעת מבחר אתרים מקודשים משני צדי הקו הירוק, מכנסיית המולד בבית לחם עד כנסיית הבשורה בנצרת. בחג המולד הראשון שלאחר המלחמה נחתו בנמל התעופה לוד 70 מטוסים עמוסים בצליינים.

תיירים יהודים וזרים שטפו את ירושלים העתיקה, צעירים נהרו לחופי סיני כשהם מממנים את הנסיעה באמצעות עבודה כמתנדבים בקיבוצים. הממשלה, שהבינה את הפוטנציאל הגדול של הענף, חילקה בנדיבות הלוואות גדולות והטבות ליזמים שהקימו בתי מלון מפוארים ברחבי הארץ. שר התיירות משה קול הודיע בחגיגיות על ביטול ההצמדה על ההלוואות שנתנה המדינה למלונאים. אל־על רכשה לראשונה מטוסי בואינג 474 ענקיים, ובמקביל, אונייה צרפתית החלה להניח את הכבל התת־ מימי הראשון לקשר טלפוני ישיר בין ישראל ואירופה.

החרם על היצוא הביטחוני שהטילה צרפת על ישראל בעקבות המלחמה אילץ את המדינה להגביר את הייצור הביטחוני העצמי, שכלל מטוסי קרב שנבנו על פי תוכניות שנגנבו מיצרני המיראז' ומערכות נשק נוספות שנרכשו קודם למלחמה בצרפת. יש הטוענים שבמעבר לפיתוח מערכות נשק מתקדמות נטמנו הזרעים למהפכת ההייטק הגדולה ששינתה את פני המשק בשנות ה־90.

בהמשך הפכה ישראל גם למפיקת נפט: על החוף המערבי של סיני ובמפרץ סואץ היה שדה נפט מצרי גדול ובו 17 בארות מפיקות. ישראל השתלטה על השדה בעקבות המלחמה ופיתחה אותו. עשר שנים לאחר המלחמה התגלה באזור שדה "עלמה", שהפיק כ־40 אלף חביות נפט ביום. בשיאו הפיקו השדות באזור אבו רודס כ־100 אלף חביות ביום. השדה לא הפך את ישראל ליצואנית נפט משמעותית, אבל בשיאו סיפק כ־90% מצורכי האנרגיה של המדינה, שלפני המלחמה הייתה תלויה לחלוטין ביבוא.

בעקבות המלחמה סגרו המצרים את תעלת סואץ. ישראל הביעה עניין בפתיחתה מחדש של התעלה ובתנאי שיותר גם לה להשתמש בה, אבל הסגירה זימנה למדינה מקור הכנסה חדש: חברה בינלאומית שהוקמה במשותף עם איראן פתחה נתיב אלטרנטיבי להעברת נפט מהמזרח לאירופה - קו צינור נפט אילת־אשקלון (קצא"א). הנתיב שותק בעקבות המהפכה האסלאמית באיראן ב־1980.

מאחורי הנתונים היבשים השתנו גם פני החברה הישראלית. ממדינה מסוגרת בעלת אוכלוסיית עשירים מצומצמת שאורחותיה כמעט שאינם מוכרים לציבור הרווח, צמח מעמד מתרחב של מתעשרים שהשכילו לנצל את התנאים החדשים: כוח עבודה זול, הורדת חומות מכסים, צמיחה מהירה בענף הבניין והתשתיות, מכרזי ענק של משרד הביטחון ותרבות נהנתנית הנוהה אחר מותגים מיובאים וסמלי עושר. על חולות אשקלון והרצליה הופיעו וילות מפוארות, הון ושלטון נפגשו במסעדת "הקסבה" שהצטיינה במטבח צרפתי מעודן או ב"קליפורניה" של פעיל השלום אייבי נתן.

אסדת הקידוח "עלמה". צילום: לע"מ


מנוע הצמיחה הפלסטיני


הרוח החדשה לא פסחה על הכנסת שאישרה (בהתנגדות הסיעות החרדיות) הקמה של תחנת טלוויזיה ממלכתית (לפני המלחמה אושרה הפעלת טלוויזיה למטרות חינוך בלבד). הממשלה הסבירה שהטלוויזיה נועדה "לערבים" - כלומר, לצורכי מלחמת התעמולה מול מדינות ערב. במאי 1968 החלה הטלוויזיה הישראלית לשדר והציבור הסתער על סלוני החשמל.

גם מפעל ההגרלות הממשלתי, מפעל הפיס, חש ברוח התקופה והשיק תוכנית הגרלות חדשה - הלוטו. משחקי הגרלות הפכו להיט בענף השיווק והפרסום. נראה שמכולם הגדיל לעשות בנק דיסקונט: הבנק הציע פרס של 2,000 לירות, שווי של כשמונה משכורות ממוצעות אז, למי שינחש נכונה את סכום המאזן שיופיע בדוחות הבנק בסוף השנה. דוד שוסיוב מרחובות זכה ב־1,000 לירות ובתמונה בעיתון לאחר שהשתתף בהגרלה בין בעלי חסכונות בבנק לסחר חוץ.

השליטה בשטחים הציפה את ישראל בהמוני עובדים בשכר נמוך. לנוכח האבטלה הכבדה שהייתה בישראל ערב המלחמה, דרשו רבים, ובהם הכלכלן מיכאל ברונו, למנוע כניסת עובדים מהשטחים. שר האוצר ספיר התנגד לעבודת פועלי השטחים בעיקר מסיבות אידאולוגיות: הוא חשש שהשתלבות הפלסטינים במשק תביא לסיפוח בפועל של השטחים שנכבשו וליצירת מדינה דו־לאומית ותרחיק את סיכויי המתן לשלום. "כניסת העובדים מהשטחים מהווה סכנה מבחינה חברתית, פוליטית ומוסרית - ובמה שאסור לי להתערב — גם ביטחונית", אמר. נוסף לכך חשש ספיר כי העובדים מהשטחים ידחקו את רגליהם של עובדים בלתי מקצועיים ואחרים בישראל, בייחוד בערי הפיתוח, וכן שהעבודה הזולה תעכב התקדמות טכנולוגית.

המציאות והצרכים הדוחקים היו חזקים יותר. השינוי המהיר בתנאי המשק והביקוש הגובר לעובדים הביאו גם לשינוי בגישה, ושירות התעסוקה הקים לשכות מסודרות בגדה וברצועה. תושבי השטחים שיוועו לעבודה והמעסיקים הישראלים היטיבו לנצל את נכונותם לעבוד בשכר נמוך: מרבית המעסיקים לא כיבדו את חוקי העבודה כלפי הפלסטינים ופטרו עצמם ממגבלות של ימי מנוחה והפרשות סוציאליות. לעתים קרובות אפשר היה לראות נערים בגיל בית ספר ואף ילדים וילדות עובדים בשדות החקלאים הישראלים ובבניין.

מול ההכנסות הגבוהות שהפיקה ישראל מהשטחים היו גם הוצאות לאחזקת מערכי השלטון והשירותים, אולם הן היו נמוכות יחסית ורובן כוסו באמצעות גביית מסים מהתושבים. האלוף שלמה גזית טען בספרו "המקל והגזר" על יחסי ישראל והשטחים כי ישראל ניהלה מדיניות מכוונת שמנעה פיתוח כלכלי בשטחים, מחשש לתחרות בשוק המקומי ופגיעה ביצרנים ישראלים. אין מחלוקת על כך שמאז המלחמה ועד היום נוצרה תלות מוחלטת של המשק הפלסטיני בישראל בתחומים רבים, ובהם יצוא ויבוא סחורות ושירותים, אנרגיה, תקשורת והעברות פיננסיות. התלות יוצרת לישראל יתרונות כלכליים שקשה להעריך את משמעותם. בעבר טענו הפלסטינים לנזקים של 7 מיליארד דולר בעקבות הכיבוש.

חוסר הפיתוח הכלכלי והתעשייתי של השטחים הפך אותם ליעד חדש ליצוא ישראלי ומנוע צמיחה לחלק מהתעשייה הישראלית. היצוא לשטחים הסתכם עד לפרוץ האינתיפאדה ב־1.7 מיליארד דולר, פי שלושה מהיבוא משם.

****
עידן הצמיחה המהירה שלאחר מלחמת ששת הימים החל לגלות סימני האטה ב־1972. מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 73', חרם הנפט הערבי ועליית מחירי האנרגיה תרמו להאטה עולמית, ובייחוד בישראל. עוד בטרם החזירה את סיני ונסוגה מעזה, חזרה ישראל לממדיה האמיתיים.